איה קרמרמן: "הבן שלי ברגעים אלו ממש נבחן לישיבה. הידיים רועדות לי"

לעולם לא הייתי מהמרת שאהיה במצב שבו אני נמצאת כרגע. דמיינו את הסיטואציה הבאה:

אני יושבת באוטו, מחכה. הבן שלי ברגעים אלו ממש נבחן לישיבה. הידיים רועדות לי. אני חייבת להעסיק את עצמי ומנסה לכתוב טור. יוצאות לי מלא שגיאות כתיב. לא נורא. אני מנסה לנשום. לא הכי מצליח לי. מנסה להתפלל עליו, שיצליח. גם זה לא הולך לי. שולחת אסמסים לחברות שיתפללו בשבילי. אם היו לי נרות להדליק לצדיקים, הייתי מדליקה. בעצם, לא נראה לי שייך להדליק נרות באוטו. מילא בחנוכה. שוב אסמסים לחברות, שידליקו בשבילי. עדיין רועדת. אפילו לא כל כך יודעת למה. אולי כי הוא רועד שם בפנים. ואולי בכלל הוא מלא ביטחון, ורק אני זו שרועדת? שייצא כבר. אני מסתכלת על עצמי בראי ותוהה, מה לי ולישיבה?! מי היה מאמין. מנסה לנשום עמוק ולעשות סדר במחשבות.

יש אין ספור סיטואציות שממש לא חשבתי שאגיע אליהן. אם בתחילת התשובה היו מראים לי סרט עתידי על חיי, הייתי אומרת שהתסריטאי לוקה במחלה פסיכוטית. מה זה קשור אליי? מזל שלא הראו לי את הסרט העתידי הזה. סביר להניח שהייתי נבהלת, עושה אחורה פנה, קדימה צעד. אבל אז הייתי מפסידה עולם שלם שהוא עולמי. היום הסרט הזה נראה לי הגיוני, הכי קשור אליי בעולם. ועדיין, כשאני רואה מקטעים בתוך הסרט הזה של חיי - סיטואציות, רגשות, מחשבות - זה פשוט מצחיק אותי. למי הפכתי, ואיך אני כל כך שלמה איתה. מה למשל?

* לשבת בגינה ציבורית, ביד אחד לנדנד את הקטנה וביד השנייה להחזיק גמרא בפרק "אלו מציאות", ללמוד עם הבן ולנסות להבין מה הוא לומד שם.

 * לנשום עמוק כשאישה זקנה צועקת על הילדים שלי "אתם תלכו לצבא", כשאנחנו הולכים לטייל בתל אביב.

* גרביונים. מי היה מאמין? כיסוי ראש ניחא. איפה שהוא בתודעה ידעתי שנשים יהודיות שומרות מצוות מכסות את ראשן. אבל גרביונים? מי העלה על דעתו?! אגיד לכם מי - בת השלוש שלי שאמרה לי: "אמא את בלי גרביונים, את לא צנועה". ביזיונות. יום אחרי זה כבר קניתי בסופר פארם. היה מבצע.

* לתהות אם אני מפחדת לטוס עם המשפחה ללונדון, כי אולי זה לא בטוח ללכת ברחובות לונדון כשאני עטויה בכיסוי ראש ומוקפת בבנים עם ציציות ופאות. קצת 1939. איפה זו שהאמינה שהיא אשת העולם הגדול?

* לברור. לחפש חרקים, ולא חול, בחסה. איפה הימים שהוצאנו שבלולים מהעלים של הארטישוק והמשכנו לאכול. איכס.

* להיות תקועה בערב ראש השנה בשתים עשרה בלילה עם שני ילדים ותינוקת, כי מישהו מהשכנים ההומניים שלי החליט לעשות דווקא ולנעול את דלת הבניין מבפנים כדי לאלץ אותי להקיש את הקוד כניסה לבניין. החלטתי לחכות.

* להיות "אה, את הזאת שחזרה בתשובה?", ולחייך בגאווה.

* להאמין ב"אמר רבי בנימין, הכול בחזקת סומין...". זה עובד. מדעית.

* לחשב עם הילדים כמה זמן נשאר עד הבר מצווה, ולנסות להמר מי מהאחים יהיה כבר מאורס, בעזרת השם. זו מסורת השבת שלנו.

* שיהיה לי רב. להעיף כל דבר שבשכל, כל דעה קדומה אנטישמית שלימדו אותי, ולהאמין שיש דבר כזה דעת תורה.

* לשבת מול הרב שלי, ומהיראה לא להיות מסוגלת לפתוח את הפה. כמה אני מתגעגעת אליו.

* להעריץ את חנוכה.

* שיש לי חברות עם שמונה ילדים, וזה לא נראה לי מוגזם. ויותר מזה, לחשוב שהחמישה שיש לי זה ממש לא מספיק.

* להאמין בניסים.

* לרצות לטוס לניו-יורק לא בשביל שופינג, אלא כי עוד לא הייתי באוהל של הרבי.

* להיתקע בלי ויזה לארצות הברית, אחרי שהוזמנתי לכנס השלוחות.

* להתפלל על השידוכים של הילדים והנכדים. להתפלל על ההריונות והלידות של הכלות שלי.

* לא לראות שלוש שנים טלוויזיה ושזה לא יחסר לי.

* שיהיה לי קיר עם תמונות של צדיקים, במטבח.

* לדעת את ההבדל בין משנה לגמרא, בין פרווה לחזקת חלבי, בין מעשר עני למעשר שני. אני חושבת שמעולם לא שמעתי את המושגים האלה לפני התשובה.

* להבין שתואר ראשון לא גרם לי להיות פחות בורה בכל הנוגע למשהו שהוא כל כך שורשי בקיום שלי, היהדות שירשתי מאמי.

* לא ללכת לראות את הגן לפני שאני רושמת את הבת שלי. פשוט לרשום אותה כי שמעתי שהגננת צדיקה. היא באמת כזאת. אין מה להשוות לגן המפונפן שהבכור הלך אליו. כן, זה שעשיתי שם אלף בדיקות פתע לפני הרישום.

* חליפות ועניבות לבנים. בכלל, שופינג בבני ברק. בכלל, להיכנס לבני ברק. לחכות לבעלי שייצא מתפילה באיצקוביץ'. בכלל, כל דבר שקשור בבני ברק. לאהוב להסתובב בבני ברק. הלם!

* למתנת יום ההולדת הראשונה למי שעתיד להפוך לבעלי, קניתי ציור קטן. ישבתי בסטודיו של קדישמן ז"ל והוא כתב לו הקדשה בגב התמונה. השנה מצאתי את עצמי יושבת בסלון בני-ברקי וקונה לבעלי ליום ההולדת תפילין, ומתרגשת הרבה יותר.

* לחכות למשיח. לחפש באמזון שמלת משי לבנה שתחכה לו בארון. עוד לא מצאתי.

* לכתוב טור שמגולל את אהבתי לו יתברך. ושמישהו קורא אותו. הזוי.

עוגת תפוחים מעלפת

הכול התחיל כשדבורה שלחה לשבת עוגת תפוחים - והתעלפנו. כשהיא שלחה את המתכון והיה כתוב בו "מרגרינה", שוב התעלפתי. התחלתי לעשות שינויים ושדרוגים. ישבנו בשבת אני, בעלי והילדים, וכל אחד אמר מה לדעתו צריך להוסיף ולשנות. הרגשנו כאילו אנחנו במאסטר שף. להלן התוצאה: עוגת תפוחים משודרגת.

מצרכים:

1/2 כוס שמן / 3/4 כוס סוכר / 2.5 כוסות קמח כוסמין 70% / 2 ביצים / 1 שקית אבקת אפייה / 1 כפית תמצית וניל / 3 תפוחי סמית מקולפים, מגולענים ופרוסים דק במנדולינה / מיץ מלימון וחצי / 2 כפיות קינמון

אופן ההכנה:

מערבבים את השמן והסוכר, מוסיפים את שאר רכיבי הבצק ומערבבים / בקערה נפרדת משרים את התפוחים במיץ הלימון לכמה דקות לפחות, מפזרים מעליהם את הקינמון ומערבבים / הכנת השכבות: בתבנית קפיצית משומנת לוקחים חצי מהבצק, חתיכות-חתיכות, והופכים אותן לשכבת בסיס, כמו תחתית פאי. מפזרים את התפוחים. לוקחים את החצי השני של הבצק, מוסיפים לו אחת או שתיים כפות קמח כדי שיהפוך לפירורי, ומפוררים מעל התפוחים / מערבבים בקערה כף סוכר חום, כף קמח, חצי כפית קינמון וכפית שמן. מפוררים בידיים ומפזרים מעל העוגה / אופים 40 דקות בחום של 180 מעלות, בתוכנית רגילה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".