הרשת התרגשה: איך הגיבה אם לבן שלוש שניפץ מראה לאחר שחווה התקף זעם?

בלוגרית בשם קתלין פלמינג מארה"ב, פרסמה לאחרונה פוסט שזכה עד מהרה להפוך לויראלי - למרות הקושי שבו. בפוסט מספרת פלמינג על בנה הצעיר בן השלוש שחווה התקף זעם וטרק את דלת האמבטיה בחוזקה עד שהמראה שהייתה על הקיר נפלה והתנפצה לרסיסים. מיותר לציין שהפאניקה שפלמינג הרגישה באותו רגע הייתה גדולה מאוד, אך בד בבד היא גם ידעה שזה מסוג הניסיונות שבודקים את גבולות הסובלנות של ההורים והשתדלה לעבוד על עצמה במקום להתרגז. 

מאוחר יותר ניסתה להעביר את מחשבותיה על ההורות מנקודת מבט של הורה שלא קל לו, שהוא חווה דברים קשים עם הילד ולא ממש יודע איך לפתור אותם. "כך נראה המסדרון שלי היום - עם הרבה פיסות של שבר בתוכו. זה היה הבן שלי שעשה את זה, והפעם השברים הם בלתי הפיכים. כשזה קרה עמדתי מול חדר האמבטיה כשאני מחוסרת נשימה, מתוסכלת וכועסת לא פחות מהבן שלי בן השלוש שעשה את זה. 

"במקום לצרוח - שתקתי. סקרתי את הנזק ונשמתי נשימה עמוקה. אספתי לאט את השברים אל שקית גדולה, ורק כשהגעתי לפח האשפה שבחוץ, נתתי דרור לדמעות הלוהטות והרשיתי להן לזרום על פניי. זה מדהים כמה לבד אתה יכול להרגיש ברגעים כאלה, לא פחות מאשר הורים יחידנים. רק אז הבנתי כמה אני פוחדת ומאוכזבת. זה באמת קרה? לי? כן, זה היה אמיתי. כשעמדתי מול שברי המראה, הרהרתי האם זהו סימן לאופיו המתפתח של בני. האם הוא עומד להפוך לילד אלים שיוקע חברתית במוקדם או במאוחר. 

"אבל אז שמעתי את דמעותיו מבעד לחלון של חדר האמבטיה, וידעתי שנפשו כואבת. גם הוא לא ציפה לזה. גם הוא מפחד, גם הוא לא מבין מה קורה לו בתוכו, ולמה הוא מבטא את זה באמצעות כעס. ידעתי שגם הוא מבויש, מודאג ומפוחד ולקחתי נשימה עמוקה כדי להירגע. אמרתי לעצמי: 'הנפש הקטנה והשברירית שלו זקוקה לך עכשיו, והיא זקוקה שתהיי במצב הכי טוב שלך'. הנפש הזו צריכה את החמלה שלך, את אהבת האם הבלתי מותנית שרק את יכולה לתת לו ואת הבעת הפנים האוהבת והסולחת - על כל טעות שלא תהיה. 

"קחי נשימה עמוקה ותעזרי לו לצאת מהשברים שלו, שדוקרים את נשמתו. הוא לא אשם שהוא כועס עכשיו, וגם את לא אשמה. אף אחד לא אשם כשנשבר משהו ואין טעם לנסות להבין איך זה קרה. קראתי לו, לבני הקטן והאהוב ואמרתי לו: 'אני סולחת לך, אתה לא אשם. לא קרה שום דבר שאי אפשר לתקן'. אבל הבן שלי המשיך לבכות ואמר: 'אמא, אני מבטיח שאני לא אעשה את זה שוב. אני מבטיח להיות ילד טוב. אני כל כך מצטער'".

פלמינג אומרת שבאותם רגעים היא פשוט הבינה שמה שהוא הכי צריך זה חיבוק, וזה מה שהיא עשתה. "אני כאן, אמא כאן ואני אוהבת אותך. הכל בסדר, אתה בטוח. אני מבינה אותך, ואני כאן איתך. מותר לך להראות את הרגשות שלך, ועכשיו אתה כועס. אנחנו נעבוד על זה ביחד, ואתה אף פעם לא לבד בכעס שלך או בפחדים שלך. אנחנו כאן ביחד ואנחנו נתגבר על זה".

פלמינג לימדה את בנה לנקות את השברים - אם כי לדבריה הייתה זו עבודת ניקוי פנימית יותר מאשר חיצונית. "זאת הייתה עבודה שקטה, של התבוננות במי שאנחנו ובמה שקשה לנו. לכולנו יש קשיים וזה בסדר. ניסיונות כאלה רק בונים את האישיות שלנו ומחזקים אותה. כשאנחנו מדברים על זה, אנחנו מבינים את זה יותר. אנחנו לומדים את זה יותר. אנחנו מקשיבים את זה יותר וזה מה שנקרא לאהוב באמת", היא מסכמת. 

ומה דעתכם? כיצד אתם הייתם נוהגים במצב זהה?