חני וינרוט על חודש כסלו: "אני מודה לבורא האור והחושך בחיי, שהקדים תרופה למכה"

כסלו זה סוף עונת הסופגניות

כסלו זה תחילת עונת השלוליות.

כסלו זה ילדים מדליקים חנוכיה עם יובש בלחיים ונזלת של חלונות סגורים ומזגני חימום איומים.

כסלו זה ערב שמתחיל מוקדם ואבות שממהרים הביתה לפרסומי ניסא,

כסלו זה מעט אור שגובר על הרבה מן החושך,

כסלו זה נר קטן שדלק שמונה ימים, כסלו זה "מעוז צור" ויתר המילים.

כסלו זה על הניסים.

כסלו זה חצי שעה אחרי ההדלקה להתאפק לא לעשות דברים.

כסלו זה זמן כזה מרגש, בין אם אתה הורה, בין אחרי לידה, לפני חתונה, בפנסיה, מי יכול להישאר אדיש למתיקות הזאת של אור בתוך החושך הגדול.

ההלכה נפסקה לפי בית הלל, האור מוסיף והולך. אור ועוד אור ועוד אור ועוד אור. כל פעם קצת. והם יחזרו, הילדים עם חנוכיות מהגנים, וזה יהיה בשבילם הרגע הכי מתוק. נעמוד שם ונסתכל, איך הם לומדים את טיבו של העולם הזה שיש בו כזה הרבה חושך וגם הרבה הרבה אור, נר ראשון, נר שני, נר שלישי וביחד כולנו אור גדול.

ובנימה אישית, בשבילי כסלו זה יום הולדת לתינוקת שלי, נעמי, שתחגוג השנה עשר חורפים. הילדה שלי שאני לא יכולה איתה ולא יכולה בלעדיה. הילדה שמקיימת את מה שאימא שלי "בירכה" אותי "שתהיה לך ילדה כמוך".

ובלי להתנצל על, אבקש על במה זאת להודות לבורא האור והחושך בחיי, שהקדים תרופה למכה ובירך אותי בכזאת ילדה שלא מאפשרת לי להיות חולה, ילדה שמזכירה לי שיש עדיין עבודה, שמסיבות חנוכה זה חובה, כולל אביזרים לקישוט ועבודות יצירה ומשחק סביבון עם מטבעות אמיתיות ומלא מלא רעש ומילים וצלילים שמחדדים בי את התחושה שאני עדיין פה איתה.