פרשת וישלח: כשלימוד התורה גורם להפסדים לכאורה, ולרווח ענק

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו... ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך" (בראשית ל"ב, ג'-ה').

בקריאת פסוקים אלו הפותחים את פרשתנו, עולות כמה שאלות:

יעקב אבינו שלח אל עשו מלאכים ממש (רש"י), מושלמים וחזקים שנבראו מכח מצוותיו. וכי מה אכפת לעשו ממצוותיו של יעקב? הרי יש לדבר עם כל אחד בשפה שמבין. לכאורה, היה טוב יותר אם היה שולח לעשו את לוי ושמעון, שידברו עמו ב"שפת הידיים".

עוד יש לתמוה, מדוע יעקב אבינו מדווח לעשו שיש לו שור וחמור? מדוע זה אמור לעניין את עשו?

בחז"ל כתוב שהאבות שמרו על מצוות התורה עוד בטרם שהתורה ניתנה לעם ישראל (קידושין פ"ב). לכן היו מלעיזים על יעקב אבינו, כיצד נשא את לאה ורחל, שהרי על פי דיני התורה אסור לשאת שתי אחיות (ויקרא י"ח, י"ח).

מפרשי התורה התחבטו בקושיה זו. ה"לחם משנה" הסביר, שהיו שלושה שלבים עד שבני ישראל נהפכו להתעלות אל המעמד הנשגב הנקרא: "עם ישראל". בתחילה היו נחשבים כ"בני נח", מאברהם אבינו היו בחזקת "בני אברהם" ורק לאחר קבלת התורה והמצוות במעמד הר סיני נהפכו להיות לעם סגולה, ונקראו "עם ישראל". רק אז היו מחויבים לשמור את כל התרי"ג המצוות קלה כבחמורה. העולה מן האמור, שלאה ורחל עלו דרגה רק כאשר נישאו ליעקב, שאז עלו מדרגת "בני נח" ל"בני אברהם" והיו כעין גירות, וכלל בידנו: גוי שנתגייר כקטן שנולד (יבמות צ"ז). מסיבה זו, לגוי אין שום התייחסות למשפחתו, ומדין תורה יכול לשאת אפילו את אמו ואחותו אם יתגיירו (אלא שחז"ל אסרו זאת כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שכן אפילו לגויים יש איסור של גילוי עריות). לפי יסוד זה, יעקב אבינו לא נשא שתי אחיות, אלא היו זרות זו לזו, כתינוקות שנולדו זה עתה.

מסיבה זו, יעקב אבינו שלח מלאכים אל עשו, כדי לרמוז לו שלא חטא כשנשא את לאה ורחל. הוכחה חיה לכך הם המלאכים המושלמים ששלח אליו. בכך גם רמז לעשו שלא יוכל לו, כי זכות התורה מגינה עליו אלף המגן.

ולכן יעקב אבינו אמר לעשו שיש לו "שור וחמור", שהם רמז ליוסף ויששכר לומדי התורה, שהרי יוסף הצדיק נמשל לשור, שנאמר "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין בנות צעדה עלי שור" (מ"ט, כ"ב), והחמור הוא רמז ליששכר המשול לחמור הסובל על גבו את עול התורה, כמו שנאמר "יששכר חמור גרם רבץ בין המשפתים" (מ"ט, י"ד). בכך יעקב אבינו רצה להפריך את הלך מחשבתו של עשו שהוא חטא, שהרי אם היה חוטא כשנשא את לאה ורחל – לא היה זוכה לבנים צדיקים, גדולי תורה כאלו.

כמו כן, יעקב אבינו רמז לעשו שיוכל להילחם עמו אף על פי שאינו עוסק כרגע בלימוד תורה, מאחר שלימוד התורה שונה משאר המצוות, כי זכות זו חופפת על האדם ומגינה עליו מכל פגע רע, אויב ואורב גם לאחר קומו מן הספר. כדרשת רב יוסף (סוטה כ"א), על הפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח', ז'), אמר רב  יוסף: "מצווה, בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא".

הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, סיפר:

יעקב עזריאל היה סוחר בדים בשוק היהודי של דמשק והיה פותח את חנותו רק מהצהרים כי את שעות הבוקר היה מקדיש ללימוד תורה.

יום אחד, כשפתח את חנותו, סיפרו לו חבריו הסוחרים שבבוקר הגיע סוחר אריגים מחו"ל ומכר לכל הסוחרים אריגים משובחים במחיר זול מאוד.

"הכל לטובה", השיב יעקב.

"לך הפסוקים, ולנו הסחורה". היתלו בו הסוחרים.

כעבור כמה ימים, השלטונות פשטו על חנויות הבדים שבשוק והחרימו את כל הסחורה, כי התברר שהייתה גנובה, ואף השיתו עליהם קנס כספי כבד. 

"לי הפסוקים, ואיה סחורתכם?!", הטיח יעקב בסוחרים.

בוקר אחר, הגיעו סוחרים מחו"ל, קנו מכל הבא ליד ורוקנו את כל מדפי החנויות.

שוב סיפרו זאת ליעקב הסוחר וכדרכו אמר: "גם זו לטובה!".

כעבור זמן היה חוסר בבדים בשוק ולכן מחירם עלה, ויעקב מכר את כל סחורתו במחיר גבוה, ושכניו ראו וקינאו בו.

בפעם שלישית הגיע סוחר מארץ רחוקה וקנה כמות גדולה של סחורה ושילם במטבעות זהב, ויעקב שלמד תורה באותה העת "הפסיד". אחד הסוחרים לקח את המטבעות לצורף כדי שיכין מהן רימונים לספר תורה, אך הצורף אמר לו שמטבעות אלו רק מצופות זהב...

הלך וסיפר לשאר הסוחרים, הלכו ובדקו את המטבעות שבידם וגם שלהם כשלו, היו מזויפים מאותו קניין. ומאחר שהיה חוסר באריגים, שוב מכר יעקב את סחורתו במחיר גבוה, ויצא נשכר גם ב"פסוקים", וגם ב"סחורתו".

הלך יעקב אל חבריו ואמר להם: "חבר'ה, שלוש פעמים זה כבר חזקה! אתם לא מבינים שלימוד התורה הוא מקור הברכה?! כל הפסדכם הוא בגלל שאתם לא קובעים עיתים לתורה!".

נתנו אל ליבם וגם הם התחילו לעסוק בתורה!

אלפי שנות גלות חלפו, ועדיין יושבים עם ישראל מול הגמרא ולומדים את הוויות אביי ורבא בשמחה ובהתמדה, נאמנים לדרך בה צעדו אבותינו מזה אלפי שנים. כאשר אומות אחרות היו נתונות תחת איומים כדי שיתאסלמו או יתנצרו, מיד שינו את השקפתם ואמונתם מבלי להניד עפעף, אבל עם ישראל הוא העם היחידי שהיה מוכן להישחט, להישרף ולהתענות כדי להישאר נאמן לאלוקיו. לכן בורא עולם שמר על עם ישראל כבבת עיניו, ומסיבה זו, עם ישראל חי וקיים!

זכות התורה היא שעמדה לנו בכל אלפי שנות גלותנו בכל העולם והיא זו העומדת לנו גם עתה ככבשה בין שבעים זאבים טורפים. לכן עלינו לשים את לומדי התורה עטרה לראשנו, לכבדם, לעודדם ולתמוך בהם ככל יכולתנו כי הם הערובה לזכות קיומנו!

מתוך סדרת "שולחן שבת ערוך". לרכישה בהידברות שופס, לחצו כאן.