הטור המאויר לפרשת וישלח: מה רואים כשמרימים את העיניים?

יש משהו שרק בעלי תשובה יבינו... געגועים להרגלי העבר. אל תקרי געגועים אלא תעתועים... אנחנו לא באמת מתגעגעים לזה! אדם באמצע תפילת שמונה עשרה, ומה שחסר לו עכשיו זה סרטי בורקס? התסריט הזה נשמע יותר כסרט אימה... איך זה יכול להיות שאחרי כל כל הרבה שנים אנחנו עדיין מדקלמים את אותם סרטים?

כמו אדם שנמצא באמצע סעודת מצווה, ברית מילה לבן של החברותא שלו. מגיעה המנה העיקרית וזאת אחת הבחירות הקשות ביותר שיש לאדם אחרי שהוא חוזר בתשובה והופך לחרדי ממוצע: הבחירה בין השניצל לעוף! אכן בחירה קשה... ומכאן הוא נזכר בזמנים שישב עם חברים על צלחת חומוס במסעדת אבו חליל, "מנגבים" עד הפירור האחרון... ממש מעין עולם הבא!

איך נפטרים מאותן מחשבות מהעבר? ככל שנכניס יותר תכנים "טהורים וקדושים", כלומר נעסוק בתורה ונלמד יותר גמרא, כך ה"ג'יגות" שלנו בראש יתמלאו מחדש והמח יבצע לבד מחיקה לאותם זיכרונות שאין לנו עוד שימוש בהם, מפאת חוסר מקום...

זה הזמן להיפטר מכל הזיכרונות הלא רלוונטיים לחיים החדשים שבחרנו לנו, בעז"ה, לדאוג תמיד לשמור על מוח נקי ולסרוק מ"וירוסים חדשים" את כל מה שאנחנו מכניסים.

השורה התחתונה:

"יִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו"

האבות הקדושים שמרו שמירה אדוקה על כל מבט ומבט... כתוב שהאבות הקדושים לא הרימו את עיניהם מארבעת אמותיהם. לכן כתוב "וישא יעקב עיניו", שזו היתה ממש טרחה בשבילו להרים את עיניו ולהסתכל למרחב. על זה כתב הרמב"ן באגרתו המפורסמת "כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף; וְעֵינֶךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה; וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמוֹ". וסוף סוף הרים יעקב את עיניו והסתכל, ומי בא מולו? עשו! "יִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו".

ואנחנו מה? אנחנו בוכים שלא מצליחים לכוון בברכות, כי אין לנו ישוב הדעת! כמות המידע שאנו חשופים אליו ביום אחד היא אסטרונומית, שלא כמו בתקופות עברו, בהן אדם רגיל לא נחשף לכמות כזאת במשך כל חייו. פלא שאנחנו לא מכוונים...?

אנחנו צריכים לזכור שבכל פעם שאנו מרימים את עינינו "מעל המותר", אל נתפלא ש..."וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו"!