"הרגשתי שמלאך אלוקים עמד שם, להגן עלי מהמשקולת האיומה"

פעמים רבות הושלכו אבנים בעת הנסיעות לחברון ובחברון על הג’יפ הצבאי בסיורים ובנסיעות לבית אל וכמובן בעזה. ברוב הפעמים היה נזק לרכבים בלבד, למעט אירוע אחד שאני זוכר מחברון וב"ה דווקא בסיפור הזה, שנפגעתי, לא בחרתי להתמקד כל כך אלא באירוע נוסף, ממנו ניצלתי בנסי ניסים ממש.

אפתח במקרה הראשון שאירע כשנסעתי בחברון. אבנים נזרקו לעבר הרכב בו נסעתי. הם התנפצו אל החלון ואל תוך עיניי, שהתמלאו בזכוכיות קטנטנות ומעצבנות.

כוח גולני, שהגיע שניה לאחר ששמע את הירי, הגיע למקום עם חובש שטיפל בי. פוניתי למרפאה צבאית בחברון, ולאחר מכן לתל השומר. הגעתי אל המרפאה במרפאה הרופא ניקה חיטא והפך את עיניי, ניקה באפליקטורים, וחבש את אחת מעיניי. ונסעתי לבית הרפואה בתל השומר החלפתי מספר תחבושות במשך כמה שבועות, עד שלאט לאט קרניות העיניים החלימו.

במאמר מוסגר אציין שמקרה זה דווקא התפרסם, ובידיעה קטנה בעיתון ובחדשות הרדיו באותו היום דווח על חייל צה"ל שנפצע קל ליד המסגד הירוק בחברון ברחוב השלשלת.

ב"ה, ה' היה איתי ועדיין אני מרגיש צורך למקד דווקא את סיפור הנס שהתרחש באחת הנסיעות הזכורות לי כנס גדול, למרות שב"ה לא נפגעתי בו פיזית, אבל את הנס הזה אני אוצר בתוכי 23 שנה. נס שהתרחש דווקא בעיניים פקוחות בנסיעה לטול כרם.

זה קרה בשלהי סוף שירותי הצבאי. הצבא עדיין שלט בטול כרם. היו פיגועים קשים ברחבי הארץ. בתגובה, נעצרו אלפי תושבי טול כרם והובאו לחקירות.

באותו יום קיבלתי משימה: הייתי אמור ללוות כוח צבאי מטול כרם אל אחד הבסיסים. יצאתי יחד עם שני מילואימניקים לאבטח את המשאית עם ציוד צבאי.

כשהגענו לטול כרם ניסינו לנווט את דרכינו לכיוון הבסיס, אך מסתבר שפספסנו את אחת הסמטאות הצרות מהרחוב הראשי ונקלענו אל רחוב צר מאוד, רחוב המסחר המקומי הצפוף. מצד אחד קיר ומהצד השני בסטות רבות וצפופות של ירקות ופירות, בקיצור: איזור השוק העמוס של טול כרם.

לא הספקנו לעכל את הכניסה המוטעית וכבר החלו מטר של זריקות אבנים לעברינו. אבנים שנזרקו אל קידמת המשאית.

מבט במראה הראה שאנחנו חסומים מכל הכיוונים: מכוניות ורכבים חסמו אותנו מלפנים ומאחור. הנהג ניסה לצפצף ללא הפסקה כדי להזהיר את הרכב מקדימה, אך הוא כמובן לא זז.

צעקתי לנהג שיכנס בו חזק. זה עזר מעט. הם החליטו למלכד אותנו סופית. חששנו מחטיפה, מבקבוקי תבערה שיציתו את המשאית כשאנו בטוחה, ומלינץ' אכזרי.

קיבלתי החלטה: פתחתי את הדלת ויריתי כאזהרה.

שניה לא עברה. עדיין הדלת פתוחה כי לא הספקתי לסגור, ולעברי נזרקה משקולת קילוגרם מברזל מדוכן אבטיחים סמוך - ישירות אל פניי.

המשקולת - השוקלת קילוגרם – נזרקה מולי ממרחק של כמה מטרים בודדים. אין לי מושג איך, ובעצם יש לי מושג... מול פרצופי ונבלמה.

בהבנה לאחור, אני מבין שמלאך אלוקים פשוט עמד שם לשמור ביני לבין משקולת הקילו שמשמעותה כמו 250 קליעים בבת אחת, ונחתה לי בדיוק בין שתי רגליי על רצפת הרכב.

בחסדי שמים נחלצנו מהאירוע ללא כל פגע, כשאני עדיין המום מעוצמת הנס שנעשה לי.

לאחר מספר שעות, חזרתי, עם כ חצה"ל מתוגבר, לאזור הסכנה על מנת לחפש את המשקולת. מצאתי אותה ולקחתי אותה עמי.

עד היום היא צמודה אלי לכל מקום שאני נוסע.

במשך 23 השנים הארוכות שחלפו מאז, עדיין לא הצלחתי לעכל לגמרי את עצמת הנס המדהים הזה. "ועל ניסיך שבכל יום", ובוודאי את השגחת השם הטוב "כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך", ומידי שנה בשנה בחנוכה אני מודה לה' על הנס העצום שהיה עמי.  

שלומי זינגר.

הסיפור פורסם כחלק מפרויקט "פרסומי ניסא", שבו גולשי הידברות מספרים על ניסים שאירעו להם. גם אתם חוויתם נס ששווה לשתף? שלחו אלינו טור למייל debi@htv.co.il