"משה שאל: 'איך אני יכול לברך אם אני כבר לא חי?'"

כ' באלול תשע"ג

את היום הזה לא אשכח לעולם

חשתי כי כל עולמי קורס עליי, לאחר שבירך של משה אישי ואהובי התגלה גוש סרטני ענק.

כשהבנתי את חומרת הגזרה פרצתי בבכי נוראי ואמרתי: "אבא שבשמיים אני כל כך מבינה מדוע אתה רוצה את משה שלי למעלה. נשמה זכה, טהורה ויפה כמו שלו לידך, אבל, גם אנחנו זקוקים לו פה בעולמנו, ובאמת כדאי לך להשאיר אותו אתנו". תפילתי נענתה למשך תשעה חודשים.

* * *

החיים השלווים של משה ואריאלה, עליהם סיפרנו בכתבה הקודמת, נקטעו ברגע בו אובחן הגוש הסרטני ברגלו של משה.

"לקראת יום ההולדת השישים שלו", מספרת אריאלה, "שאלתי אותו איך הוא רוצה לחגוג את יום ההולדת שלו והוא השיב שברצונו לכתוב ספר תורה. משה הסביר: 'למה שאחרי שאמות יכתבו לזכרי ספר תורה? אני מעדיף כבר עכשיו'. והוא גם הוסיף: 'ככה יישאר לנו משהו נצחי אחרינו'. ובאמת קידמנו את הנושא ואחרי שמונה חודשים חגגנו הכנסת ספר תורה".

בהכנסת ספר התורה שהייתה אירוע מרגש כאבה למשה הרגל, אך אריאלה מציינת שהם היו בטוחים שזוהי פריצת דיסק ומכיוון שכבר בעבר סבל מכך משה ולרפואה לא היה פתרון, הם המשיכו בחייהם השגרתיים. "אחרי כמה חודשים גילינו פתאום שצץ לו מאחורי הירך מעין 'גוש'. משה בהתחלה אמר: 'אולי נקרע לי שריר?' אבל אני ראיתי את הכאבים החזקים ואחרי שעבר עליו לילה בו הוא נאנח במהלך כל השינה, הודעתי לו בבוקר שאנחנו יוצאים לבדיקות.

"הגענו למיון ומאז התחילו בדיקות שנמשכו חודש וחצי, שבסיומן התברר שלמשה יש גידול אלים, נדיר וקטלני, לאורך כל השוק. הרופאים הודיעו לנו שאם יטפלו בכימותרפיה יש 20% שמשה ישרוד ואם יקטעו את כל הרגל, יש 40% סיכויי הישרדות. אף אחד לא דיבר על החלמה, רק על הישרדות. אבל באותו שלב לא שמנו לב לכך. הרופאים שלחו אותנו הביתה כדי להחליט אם אנחנו בוחרים בכימותרפיה או בקטיעה, אבל הם נתנו לנו להבין שלמעשה קיימת רק אפשרות אחת – לקטוע את הרגל".

משה ואריאלה השתדלו להיות אופטימיים ולייחל לטוב, אך יחד עם זאת אריאלה מספרת כי בסתר ליבה היא כבר הבינה שייתכן והם נמצאים בדרך אל-חזור, וזה מה שהוביל אותה להתחיל לכתוב דפים קטנים עם זיכרונות מאותם ימים.

"כתבתי ותיעדתי כל מיני שיחות שהיו בינינו. בין היתר כתבתי את השיחה המשמעותית שהייתה לנו על אפשרות קטיעת הרגל. ישבתי אז על המיטה של משה ואמרתי לו: 'משה, אני אוהבת אותך עם רגל וגם בלי רגל. אני מקבלת אותך גם כך וגם כך, ומה שתבחר – כימותרפיה או קטיעה, אני אתך ואלך אתך לפי החלטתך. אבל אני חייבת גם להגיד לך מה אני חושבת – הרגל שירתה אותך באמונה שישים שנה, וכנראה שכעת אין מנוס מלהקריב אותה, כי לא תוכל לחיות איתה ביחד. אני מעדיפה אותך חי בלי רגל, מאשר מת עם רגל'.

"זו הייתה השיחה המכרעת בינינו. מיד לאחר מכן משה קיבל בלב כבד את ההחלטה על הקטיעה".

משה ביקש: "אל תתאבלי יותר מ-30 יום"

במשך שבעים יום שהה משה בבית החולים לאחר ניתוח הקטיעה ומצבו נע בין חיים למוות, הוא נדבק מזיהומים שונים והיה חלוש מאוד. אך לאחר מכן מצבו השתפר והתחושה הייתה שהוא ניצח – הוא שוחרר והועבר למחלקת השיקום בבית החולים בעפולה, שם הוא החל להתרגל למצבו החדש. "התחלנו לחיות", נזכרת אריאלה, "אמנם נדרשנו להסתגל לנכות הקשה ולכך שמשה לא חזר לעצמו, אבל הוא כבר התחיל ללכת עם הליכון, הוא אכל על יד שולחן ולא במיטה וכשהגיע הביתה בשישי-שבת הזמנו אפילו אורחים. התחלנו להסתכל עליו כעל אדם בריא.

"אז נכון שלא קל לחיות במצב הזה, אבל התחלנו לתכנן כבר את החיים שלנו ואת מה שנעשה לאחר מכן. דיברנו על הכל בשיא הפתיחות, ומשה כבר עלה במשקל, הזמינו לו אפילו פרוטזה והוא התחיל ללכת אתה".

אבל אז חלה שוב נסיגה. "באחד הימים כאבה לו הכתף ומהר מאוד התברר שגם שם יש גידול. כשהגענו לבית החולים הסבירו לנו הרופאים ללא שום הקדמות מיותרות – המחלה חזרה. יש גידול בשכמה והוא מאוד גדול ואלים, הוא לוחץ על כל מערכת העצבים ההיקפית וכבר שלח גם גרורות לריאות, לכן אין מה לעשות.

"הרופאים הבהירו לנו במילים פשוטות שלא נותר למשה זמן רב לחיות, והם הציעו לו לקבל כימותרפיה מידית ובכך להאריך מעט את חייו. היה ברור שבסופו של דבר זה ייגמר, השאלה הייתה מתי.

"כשהרופא אמר את הדברים האלו", נזכרת אריאלה, "הייתי בבית החולים עם משה ועם חברה שלי. ואז משה קרא לי וביקש גם מהחברה להצטרף. הוא אמר לה: 'יש לי מה להגיד לאריאלה', הבנתי שהוא מחפש מישהי שתהיה עדה לדברים שהוא ישמיע. ואז הוא התחיל לשיר: 'שלא תיעצבי עוד ולא תכאבי ולא תהיי לבד יושבת'.

"אחר כך הוא המשיך ואמר לי באופן ישיר:' כשאמות תתאבלי שלושים יום ואחר כך תמשיכי בחיים שלך, תצאי, תחיי ותחייכי. אני מאוד מקווה שכשתמצאי לעצמך בן זוג הוא יאהב ויפנק אותך וישמח אותך, כי זה מגיע לך אחרי כל התקופה שעברת'".

ואיך הגבת?

"אני יודעת שיש אנשים שהתגובה האוטומטית שלהם בכאלו מצבים היא: 'איזה שטויות אתה מדבר! אתה לא תמות, הקב"ה יעשה נס ואתה תמשיך לחיות אתנו'. אבל אני חושבת שזה לא נכון, אנחנו מאמינים בניסים אבל גם צריכים להכין את עצמנו למה שעלול לקרות. לכן התגובה שלי הייתה: 'משה יקירי, לא אתאבל עליך שלושים יום אלא שלושים שנה, כי אין עוד אנשים כמוך'".

שני ילדים נצחיים

במשך הימים שחלפו המשיכה אריאלה לכתוב את הפתקים ולתעד שיחות שהיו לה עם בעלה. בין היתר היא תיעדה את השיחה שהתנהלה ביניהם בימיו האחרונים, כאשר הוא היה בבית והיה ברור שמדובר בשעות או בימים ספורים עד שיגיע הסוף.

"זה היה בשבת, יומיים לפני שהוא נפטר. היו בבית הרבה אורחים ואחרי שהם הלכו אמר לי משה: 'עכשיו את תברכי ואני אענה אמן'. אבל אז הוא עצר לרגע ושאל כאילו מתוך הזיה: 'אבל אם אני נפטר – איך אענה אמן?'

"המשפט הזה כל כך דקר אותי, אבל הייתי חייבת להיות חזקה. החלטתי לדבר עם משה גלויות ואמרתי לו: 'משה יקירי, אתה עדיין לא נפטר, אתה כעת בחדר שלנו ובמיטה שלנו. אתה מרחף בין העולמות, ולכן אתה עדיין פה ויכול לענות אמן, וכשתהיה לגמרי-לגמרי שם כבר לא תענה יותר אמן'".

את התיעוד של השיחה הזו אומרת אריאלה שהיא גילתה בין פתקיה רק מספר שבועות לאחר מכן, אחרי שמשה הלך לעולמו. "הופתעתי כשראיתי אותה, לא זכרתי אותה בכלל", היא אומרת.

הימים שלאחר פטירתו של משה היו עבורה ימים קשים מאוד. "הייתי מתעוררת בלילות מתוך בכי", היא נזכרת, "נזכרתי כל הזמן בסבל ובייסורים שהוא עבר. כי הרי קטעו לו כמעט רבע מהגוף, הוא עבר כל סיבוך שרק אפשר לעבור. כנראה שבתקופת המחלה לא יכולתי להתפנות לכאב שלי, ורק לאחר הפטירה פתאום הבנתי עד כמה שגם אני התמוטטתי. מאז שמשה חלה עד פטירתו משקל גופי ירד ב-10% ונראיתי גרוע. הלכתי כפוף, לא זכרתי איפה הנחתי את המפתחות של הרכב, לא זכרתי אם התקלחתי או לא, היה בלבול נוראי, והכאב והגעגוע הציפו אותי מכל כיוון אפשרי. הייתי מתבודדת בשדות, צועקת ובוכה.

"אבל ככל שחלף הזמן נזכרתי שוב ושוב בשיחות האחרונות שלי עם משה. נזכרתי בכך שהוא ביקש ממני לשמוח ולהמשיך לחיות את החיים. הבנתי שמה שהוא רוצה ממני כעת זה לא שאשקע בצער וברחמים עצמיים, אלא שאמשיך לחיות, והחלטתי שאני מנסה לעשות את זה.

"התחלתי אט-אט בהדרגה לשוב לחיים. זה לא היה לי קל, אפילו יציאה לקניות הייתה קשה עבורי. פתאום לראות דברים שמשה צרך ולא לקנות לו אותם, ולדעת שאני קונה רק לעצמי, כי אין לי מישהו אחר שצריך לבשל בשבילו... אבל עם הזמן הצלחתי להתקדם, יצאתי ללמוד, להתעמלות, פגשתי חברות, וכעת - שלוש וחצי שנים אחרי אפשר לומר שחזרתי להיות כמעט האישה שהייתי פעם".

כחלק מהתהליך שעברה כתבה אריאלה גם את סיפרה 'הולך תמיד אתי'. "כתבתי אותו מהמקום העמוק ביותר בלב. אמרתי לעצמי: 'אריאלה קרה לך משהו אדיר, אבל הוא לא קרה רק לך, ומשה הוא מזמן לא רק שלך. את צריכה להוציא את הדברים האלו החוצה. את צריכה להוציא את הדברים האלו לאור ולאוויר העולם.

"כשהספר יצא לאור בירכתי עליו ברכת שהחיינו. זה הילד השני שלנו. יש לנו ספר תורה – זהו הילד הראשון, והספר הוא ילדנו השני. שני ילדים נצחיים ורוחניים".

ליצירת קשר עם אריאלה בן ארי: arielabenari@gmail.com

לחלק א', לחצו כאן.