חני, היינו בטוחים שיהיה איזה "הפי אנד" ואת תנצחי, ובגדול

חני,

היינו בטוחים שתישארי כאן עד הרגע האחרון.

היינו בטוחים שיהיה איזה "הפי אנד" ואת תנצחי, ובגדול.

היינו בטוחים שהחיוך הרחב שלך, שחשף את השיניים הצוחקות שלך – יאיר לנצח.

היינו בטוחים שתמשיכי ללכת כאן תמיד, בארץ החיים.

חיזקת אותנו, הארת אותנו, גידלת אותנו, לימדת אותנו על כוחה של אמונה, אהבה ואופטימיות – היית אבוקה של אור בתוך עולם של חושך.

עם השמחה שלך וההומור, הקריצה שלך שתמיד הייתה מציצה בין השורות הלא מתיימרות שלך,

הכתיבה הזורמת, החלקה, הישירה והנוגעת בדיוק לנקודה.

עם השובבות הבלתי נדלית שלך, העובדה שהחלטת ללמוד בין היתר לעמוד על הידיים, דווקא בגלל שהיית נתונה בתוך מציאויות כל כך בלתי נסבלות.

עם העובדה שלא התייפייפת (על אף שתמיד היית מאופרת...) ואמרת הכל; בלי הצגות, בלי למרוח מייק אפ, בלי לכסות בשכבות של גבורה מדומה או צדקנות שלא במקומה.

היית פשוט את. וזה היה היופי שלך. זאת הייתה הגדלות.

ישירה, אמיתית, ובעיקר – כנה.

הכנות שלך עברה כחוט השני בכל מילה שלך, כתובה או מדוברת, אמת ברורה בלתי מתנצלת, בלתי מתחנפת.

אבל זאת הייתה הגבורה, זה היה היופי, האור שקרן ממך בעוצמה בלתי מתפשרת, כמו קרן לייזר שחודרת עמוק פנימה, בדיוק לנקודה, למהות.

לא ויתרת לרגע, אבל כנראה שגם בשמיים לא ויתרו עלייך. היו צריכים לקטוף בדיוק אותך -

שושנה פורחת שכמותך.

אבל באמת, לא הלכת לשום מקום.

 את עדיין פה איתנו, חיה כל כך.

המילים שלך ימשיכו להדהד פה - בארץ החיים.

אם נקשיב טוב, נוכל עדיין לשמוע את הצחוק שלך, הזורם, ולראות אותך, יפה מתמיד.

אז זה לא הסוף הטוב לו ייחלנו, ממש לא!

אבל את הסוף שלך סיימת הכי טוב שאפשר.

נשתדל להמשיך את כל הטוב, האור והיופי שהשארת מאחורייך, כי במותך -

ציווית לנו להמשיך את דרך החיים.