עין בוכה ועין צוחקת: הליצנית הרפואית שמגדלת ילדים מיוחדים

"אוי, אני רוצה להגיד לך שלום אבל לא יכולה", חני יונה עומדת אל מול ילדה קטנה שאמורה לעבור טיפול רפואי מורכב. הילדה מתעקשת שהיא לא מסכימה שהרופאים יתקרבו אליה, היא משלבת את ידיה בהפגנתיות, אך חני לא נבהלת.

"הידיים שלך הלכו לאיבוד?" היא שואלת בקולה המצחיק ומתחילה לחפש את ידיה של הילדה. "אולי הן בתוך השיערות? אולי הן ברגליים? אולי הן מתחבאות בחצאית?" עוד רגע והילדה כבר מתגלגלת מצחוק, ידיה המשולבות הופכות למשוחררות וזה בדיוק הרגע בו חני מחבקת אותה ולוחשת לאוזנה עוד כמה משפטים מצחיקים. והנה, ראו זה פלא, הילדונת שאך לפני רגע סירבה בתוקף לעבור את הטיפול, מודיעה להוריה שהיא מוכנה לגשת למיטת הטיפולים, בתנאי שחני תמשיך להיות לצידה ולהצחיק אותה.

חני נשארת על יד המיטה, שרה שירים מבדחים, מחקה את תנועות הרופא באמצעות פנטומימה ומביאה המון צחוק ושמחה.

"אלו הרגעים שנותנים לי הכי הרבה כוח", מספרת לנו חני לאחר מכן. "אמנם עברתי את ההכשרה הרשמית לליצנות רק לפני כשנתיים, אבל אני כבר מדריכה 'פרחי ליצנות' ומי שמכיר אותי מקרוב יודע שתמיד הייתי ליצנית, זה האופי שלי וזה גם מה שעוזר לי להתגבר על הרבה קשיים בחיים".

"למה שאפסיד את האושר?"

חני היא לא רק ליצנית רפואית, אלא גם אמא לשמונה ילדים, שניים מהם עם צרכים מיוחדים. "לפני חמש עשרה שנה חזרתי בתשובה", היא מספרת, "עברה עליי תקופה לא פשוטה של הסתגלות לחיים החדשים, על פי הדת, ולאחר מכן התמודדות לא קלה עם הילדים היקרים שלי, שכל אחד מהם לימד אותי וחישל אותי מבחינות אחרות".

הקושי הראשון בו נתקלה היה לפני כשמונה עשרה שנה, עם לידתו של בנה שסבל מלקות שמיעה קשה. "לקראת גיל שנה, כשהבנו שהוא לא שומע אותנו, ניסיתי לשאול את עצמי מה מוטל עליי לעשות כאמא. הגעתי למסקנה שאני לא צריכה לחשוב מה יהיה מחר או מה יהיה מחרתיים, ובטח שלא – מה היה יכול להיות אילו המצב היה שונה. התפקיד שלי הוא לתת לכל אחד מהילדים שלי את הכוחות שהוא צריך במקום בו הוא נמצא כאן ועכשיו, לחשוב איך לחזק אותו ולהגביה אותו בקצב שלו".

מחשבה קלה הבהירה לה שמה שהילד לקוי השמיעה צריך זה בעיקר עצמאות. "נתתי לו להתנסות בכל התחומים האפשריים, לרגע לא שמרנו עליו יותר מכל ילד אחר. בגיל צעיר מאוד כבר אפשרתי לו לנסוע ברכבת לבד, נתתי לו דפים עם שרטוטים והדרכות, כסף בארנק ושלחתי אותו לדרך. לומר שלא פחדתי? זה יהיה שקר. האמת היא שהלב שלי היה  מאוד כבד, אבל ידעתי שאני עושה דבר נכון. גם כשנולדה אביגיל, הילדה השמינית שלנו ואמרו לנו שהיא עם תסמונת דאון, הרגשתי שמוטלת עליי אותה משימה בדיוק – לתת לה את מלוא העצמאות ולהתייחס אליה בדיוק כמו ילדה רגילה, וזה בדיוק מה שהוביל לכך שהיא מתנהגת באמת ובתמים כמו ילדה רגילה לכל דבר. רק השבוע התקיים מבחן בכיתה שלה והיא חששה שלא תצליח, אז היא ניגשה אליי עם מבט רציני ואמרה: 'אמא, היום אני לא הולכת לבית הספר, תכתבי למורה פתק שלא הרגשתי טוב...'"

אביגיל הבת של חני

אגב, חני מציינת כי אחד הדברים שנותן לה כוח לגדל את אביגיל זו המסגרת המקסימה בה היא לומדת – בית ספר 'צוהר הלב' ברכסים, שם היא זוכה לחברה נהדרת וגם לצוות מסור מאין כמוהו, שרק חושב כל הזמן איך לקדם אותה.

חני היא אישה פתוחה, שמחה וזורמת, אינה מתביישת לדבר על הכל. "המשפחה שלי נהדרת ומקסימה, זכיתי לחמישה בנים נהדרים ולשלוש בנות, אך הגידול לא תמיד קל לי. לצערי, לא כל הילדים שלי הלכים בכיוון בו בחרתי וחלקם עברו טלטלות רוחניות לא פשוטות. היה להם קשה בישיבות רגילות ולכן אני שולחת חלק מהם לכפר הנוער זוהרים ויש גם כאלו שנמצאים בפנימיית כפר הזיתים בטבריה. אחד מהם ישב בבית במשך שנה שלמה, כי לא מצאנו לו מסגרת, והניסיון לא קל. אז נכון שהייתי שמחה לראות את כולם בתלבושת שחור-לבן, הולכים לישיבות קדושות ולומדים בהתמדה, אבל הבנתי שהמציאות לא תמיד מתכתבת עם השאיפות שלי. אז במקום לחפש את מה שאין לי, אני מודה לה' על מה שיש לי ועל כך שלא הפסדתי את הבנים שלי. התחושה שלי היא שאם לא כולם הולכים בדרך בה בחרתי, אז לפחות שכולם יהיו מאושרים. למה שאפסיד גם את האושר?"

זה מה שהוביל לדבריה שבפעם האחרונה בה היא יצאה להתנדבות כליצנית רפואית בבית חולים, היא צירפה אליה דווקא את בנה הבכור. "הוא הגיע איתי, יחד צחקנו והצחקנו את כולם, והלכנו בראש מורם, כשאני גאה בו והוא גאה בי".

הסוד: להיות בשמחה

לאחרונה השתתפה חני במופע בו היו על הבמה עוד ארבע אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים. "העלינו מופע משותף ובו סיפרתי את הסיפור האישי שלי", היא אומרת. "סיפרתי לקהל על כך שבזמן ההיריון של אביגיל לא נאמר לנו שיש לה תסמונת דאון. הרופאים רק טענו שכנראה יש לה חורים בלב, אבל לא אמרו מילה על התסמונת. יום לאחר הלידה הושיבו את בעלי ואותי יחד עם צוות המחלקה, העובדת הסוציאלית והאחות הראשית, והודיעו לנו על כך שיש לילדה תסמונת דאון. בעלי ואני שתקנו. הצוות שאל אותנו: 'אתם רוצים להגיד משהו?' ואנחנו רק חייכנו. בעלי אמר: 'יש לנו כבר ילד לקוי שמיעה, ועכשיו תהיה ילדה עם תסמונת, נכיל את זה'. יצאנו משם חזקים, אבל למחרת כשהעובדת הסוציאלית הגיעה לחדר שלי היא ראתה אותי בוכה ובוכה...

"היא התיישבה לידי עם מבט עצוב שרק גרם לי לדמוע עוד יותר ואמרה בהשתתפות: 'כן, כן, ידעתי שיתפרץ לך הבכי'. לא יכולתי לסבול את הבעת הצער שעל פניה. אמרתי לה: 'את יכולה לזקוף את הראש, את לא צריכה להרגיע כאן אף אחד'. ואז המשכתי: 'את בטח חושבת שאני בוכה כי אני מתחילה לעכל שנולדה לי ילדה עם תסמונת דאון, אבל זה לא נכון. אני בוכה בגלל סיבה אחרת. לפני כמה שנים חזרתי בתשובה, ואני זוכה להבין שהילדים המיוחדים שלי הגיעו מהבורא. הדמעות האלו הן דמעות של התרגשות. אני אומרת כעת לריבונו של עולם: 'כמה מדהים שבחרת בי,  שהבנת שאני האדם הראוי לקבל נשמות כל כך מיוחדות ולעשות איתן משהו. זו הסיבה שאני בוכה'".

ואז, אומרת חני שהיא גם הוסיפה וביקשה מהעובדת הסוציאלית: "בבקשה, בפעם הבאה שאת באה לאימהות אחרות תבואי קצת יותר מחויכת, כי עצם העובדה שנכנסת בכזו הבעת צער, דיכאה אותי". בשלב הזה כבר שתיהן הרשו לעצמן לצחוק.

אגב, חני מציינת שאת המשפטים האלו היא דווקא משתדלת שלא להשמיע באוזני הורים שרק עתה נולד להם בנם המיוחד. "לעתים קרובות מבקשים ממני לבוא לשוחח עם הורים לילדים מיוחדים ואני תמיד נמנעת מלומר להם את מה שאני באמת ובתמים חושבת: 'קיבלתם מתנה, איזה כיף לכם', למרות שבליבי אני יודעת שזה נכון, אבל ההורים לא רוצים לשמוע את זה וזה לא מעניין אותם בשלב הראשוני".

אז מה כן צריך לומר?

"אני חושבת שהדבר שנכון להגיד בתחילה הוא שכמו שיודע כל הורה, לכל ילד יש קשיים משלו. אין מי שמצליח להימלט מזה. את המציאות לא ניתן לשנות, אבל אנחנו יכולים להיכנס לדיכאון ולראות הכל שחור, וגם יכולים לקחת ולעטוף את הילד המיוחד ולהגיד: 'זה מה שקיבלנו, זה הילד שלנו, ולכן ברור שיש לנו כוח לטפל בו'. זו הנשמה שירדה משמיים בדיוק בשבילנו".

לפני שלוש שנים התקשרה רבנית כלשהי לחני וסיפרה לה: "למשפחה מהקהילה שלנו נולדה ילדה עם תסמונת דאון, והם מסתירים זאת מכל המשפחה, לא יוצאים מהבית ולא מתקשרים..." היא ביקשה שחני תגיע אליהם כדי לעודד אותם.

"הגעתי ונכנסתי לבית", מספרת חני, "והתחלתי לשוחח עם האישה ובעלה. בתחילה היה הלם, הם לא הבינו מה אני רוצה מהם. אבל בסופו של דבר דיברנו במשך יותר משלוש שעות. סיפרתי להם בכנות על איך שילדים כאלו נותנים כוח להורים ולסביבה, הבטחתי להם שהם ייראו שמעכשיו כל הבית שלהם ישתנה והילדים הגדולים שלהם יהפכו להיות יותר מכילים ועדינים. מכיוון שאני מכירה מקרוב את החששות של האחים הגדולים, הסברתי להם שהם אלו שנותנים את הטון בבית. אם הם כהורים לא יתביישו בתינוקת, אלא יצאו עם התינוקת החוצה ויתנהגו בטבעיות, גם הילדים יחושו ככה. יצאתי מהבית שלהם בשתים עשרה בלילה, וכבר למחרת התקשרה אליי חמותה של אותה אישה כשהיא מבקשת להודות. היא סיפרה שההורים התקשרו לכל בני המשפחה, סיפרו להם על התינוקת והזמינו אותם לקידוש בשבת הקרובה".

איך זה שדווקא הדברים שלך מתיישבים ומתקבלים על ליבם של אנשים?

"אולי זה כי אני מדברת מתוך ניסיון החיים שלי", היא מהרהרת, "ואולי זה בגלל ההומור שזכיתי שיהיה לי, כי לעתים קרובות אני מתקשרת לאנשים ומיד כשהם מרימים את הטלפון הם מתחילים לצחוק, כי הקול שלי כבר מצחיק אותם. באותם רגעים אני יודעת שנכנסתי להם ללב, ואני יכולה להמשיך לדבר. הם כבר יקשיבו..."