"רק לכם הדתיים קורים ניסים כאלה", אמר הפלסטיקאי המנתח

זה לא קרה בחנוכה.

אך בסיפור הנס הזה אני נזכרת תמיד כשחג החנוכה ממשמש ובא...

הייתי אמא לארבעה ילדים קטנים. בזמן החופש הגדול, לקחתי את ארבעתם לקייטנה שהתקיימה בבית של אישה נחמדה שהסכימה לקבל לחסותה את ארבעת ילדיי, כדי שאני אצא לעבוד.

הגעתי עם ארבעתם, כשהגדול מבניהם בן חמש וחצי בלבד. כולם רצו קדימה, כשהם פותחים את דלת הכניסה לבניין, ואני אחריהם, כשאני מחזיקה בידיים את הילדה הקטנה ביותר, בת השנה וחצי. הייתי בטוחה שכולם כבר עברו אותי, ונכנסתי פנימה. הדלת שמאחורי נטרקה בחוזקה, ושמעתי זעקת שבר של בתי השנייה, בת ה- 4.5.

הבנתי שהיא לא הייתה עם החבורה מקדימה, אלא מאחורי!

הנחתי את הקטנה על הרצפה ורצתי אל הילדה, כשאני רואה אל מול עיניי את הגרוע מכול: החלק העליון של האצבע שלה מנותק ותלוי כחוט השערה.

נסעתי אתה בדחיפות לבית החולים, כשהיא אוחזת בידיה את השמיכה שכל כך אהבה לחבק, צורחת ודם רב ניגר מהיד. כל הדרך אני זועקת ומתפללת אל השם. לוחשת פרקי תהילים וזועקת להשם לרחמים. תוך כדי מרגיעה את הילדה, כשהלב שלי זועק ומדמם יחד איתה.

כשהגענו לבית החולים מיד הזריקו לה מורפיום להרגיע את הכאב, והכניסו אותה לניתוח.

האחות, תוך כדי שהזמינה את הרופא המנתח, אמרה לי: "צריך מזל שביום כזה בדיוק יהיה מנהל המחלקה המומחה לפלסטיקה, ולכן יש מזל!".

הרדימו את הילדה. אני יצאתי החוצה, מתפללת, בוכה, מתחננת אל השם, לוקחת על עצמי קבלות. העיקר שהכל יהיה בסדר עם האצבע של הילדה.

הניתוח הסתיים, הרופא קרא לי להיכנס פנימה.

"מה הרופא אומר?", שאלתי בפחד.

"תראי, העצב התנתק לגמרי. חברתי את הכל יחד... נקווה לטוב".

מה זה אומר נקווה לטוב?

הרופא השיב לי "נקווה שאספקת הדם לאצבע תתחדש, אחרת האצבע לא תגדל. יש לה גם שבר".

מתי נדע מה קורה? שאלתי בקול רועד מבכי.

"בין חודשים לשלושה חודשים. תקבעו ביקורת לעוד שבוע", אמר הרופא ויצא מהחדר, ואני הרמתי עיניים לשמים. "רק אתה רופא כל בשר ומפליא לעשות".

בינתיים ביתי פקחה עיניים וקראה לי "אמא, איפה את?".

התכופפתי לעברה, כשאני רואה חיוך קל על שפתיה. ולפתע היא מצחקקת.

"אמא,, למה יש לך שלוש עיניים? וגם 2 אף, ו-2 פה"...

חזרנו הביתה. הכאבים שלה היו עזים, כמעט שלא עצמנו עיניים במשך שלושה ימים.

ואני החלטתי, על האצבע של הבת שלי אני לא מוותרת. אני עושה מה שאמא יהודייה יודעת לעשות.

להתפלל, להתפלל ולהתפלל!

פתחתי במלחמת התפילה על האצבע של הבת שלי.

קראתי ספרי תהילים, הדלקתי נרות לצדיקים, שמתי צדקה ובעיקר דיברתי עם השם.

"אבא שבשמיים, אני מתחננת אליך, אני רוצה שהבת שלי תקיים מצוות הפרשת חלה". דמיינתי אותה מרימה את הפרשת החלה ביד ימין שנפגעה, וכל האצבעות בריאות לחלוטין.

אבא יקר, אני רוצה לראות את ביתי מקימה בית לתפארת, מדליקה נרות שבת.

כותבת ביד ימין ללא שום מגבלה.

וכך הלאה התחננתי והתפללתי.

לאחר שבוע הגענו לבית החולים, ביצענו צילום והגענו לרופא המנתח, מנהל המחלקה.

הוא הסתכל בתיק, הסתכל בצילום ואמר:

"רק לכם הדתיים קורים ניסים כאלה. הכל בסדר עם האצבע!".

לנו הדתיים, ולכל יהודי באשר הוא, יש את השם יתברך, והוא רק מחכה שנרים עיניים, נתפלל ונבקש.

והוא, הרופא כל בשר, יפליא לעשות!

הסיפור פורסם כחלק מפרויקט "פרסומי ניסא", שבו גולשי הידברות מספרים על ניסים שאירעו להם. גם אתם חוויתם נס ששווה לשתף? שלחו אלינו טור למייל debi@htv.co.il