גיבורה? הלוואי והייתי מרגישה גיבורה

גיבורה.
מספר פעם בחייך יצא לך לשמוע את המילה הזו,
את המשפט הזה –

"את גיבורה".
את, בתגובה, היית מחייכת חיוך מנומס,
אך בתוך ליבך צוחקת צחוק עייף.
"גיבורה.
הלוואי והייתי גיבורה.
הלוואי והייתי מרגישה גיבורה".

גיבורה.

בשבילך תואר זה מסמל משהו עוצמתי,
מישהי חזקה ברוחה ובגופה.
מישהי שאינה נשברת לעולם.
מישהי שהיית מסתכלת עליה בכמיהה ובתקווה.
ואז את מסתכלת על עצמך, ותוהה שוב איך אנשים היו יכולים להעניק לך תואר זה.
כי את הרי כל כך רחוקה מכך.

את פוחדת.
את בוכה.
פעמים בחייך את מרגישה שבורה.
את מחפשת את עצמך בהמון הרחב,
נוברת וחופרת.
אבל תמיד מוצאת אדם חלש שהחיים ביגרו אותו בלית ברירה.
את מוצאת נפש קטנה המוחבאת בשכבות על גבי שכבות של היסוסים.

אבל לפתע משהו השתנה,

את חייבת להודות בינך לבין עצמך.
הקב"ה שלח לך ניעור, שלא יכולת להישאר אדישה.
המכה הייתה חזקה ושורפת, אבל באופן מפתיע הותירה שובל של ריח טוב.
פתאום הצלחת להתחבר לכל מה שנותק ממך במשך זמן כה ארוך.
לכל מה שהיה חסר לך ולא ידעת איפה למצוא.
הציפורניים שלך ננעצו חזק בליבך,
חדרו,
שרטו,
פצעו.
הוא דימם –

את צהלת.
"מצאתי!
סוף סוף מצאתי.
מצאתי אותך שוב".
גופך נשמט,
מתלכלך בידיים המגואלות בדם ליבך,
ואת מאושרת.
את מגלה שהוא פה.
את מרימה עיניים וצועקת:
"איפה? 
איפה היית?
למה לא הראית לי?
למה לא עזרת לי?"
ואת שותקת.
מבינה שהוא עזר,
זו את שהיית אטומה כל כך ודחית אותו על הסף.
זו את שלא הותרת לו כל ברירה אלא לשלוח לעברך את חציו.

את מאושרת.
חשבת שזהו,
מצאת את האושר בחיים,
הבנת את הרמז,
למדת את שיעור חייך ומפה – 

הכל דבש.
רק טוב צפון בעתידך.

המכה השנייה לא אחרה להגיע.
הזעזוע היה חזק.
אפילו אני, המביטה מהצד, עצמתי עיני בבהלה.
ליבך, שהחל להגליד, הראה שוב את אותותיו.
בזו הפעם הוא לא צעק.
הוא זעק בשבר:
"אבא!
אתה עד כדי כך מאמין בי?!
עד כדי כך סומך עלי?!
איפה אמצא כוחות שוב?
שוב".

בעודך מנגבת את דמעותיך עשית מעשה.
אודה ואומר שאף אני,
שמכירה אותך כאת כף ידי –

הייתי מופתעת.
את קמת.
את חייכת.
שמת שירים ורקדת לאבא שמיים.
הצלחתי לראות את ליבך,
את נשמתך –

היית שמחה.
שמחה באמת.
היית מלאת פחד, אבל כל כך שמחה.
היית...
היית מלאת אמונה.

העיניים שלך בערו,
גופך היה דרוך.
את קפצת.
שרת.
רקדת.

באותו רגע ידעתי שאת מחזיקה בשיניים את האמונה.
את תופסת חזק, עד כדי השארת צלקות בעורך, על מנת לא ליפול.
את מזדקפת, ועינייך בוערות.
אני יודעת שהחלטת שאת לא נותנת לעצמך ליפול יותר.
התקופה הזו בחייך תמה. 
אני יודעת שאת לא תוותרי לעצמך,
לא שוב.
אני יודעת שאת מבטיחה לעצמך ברגעים אלו כי את תתגברי על זה,
ויהי מה.
שאת תראי לאבא שהוא יכול לסמוך עלייך.
שאת מאמינה בו באמונה שלימה.

ואז הבנתי.
כל חייך קיבלת את התואר הלא נכון.
את לא גיבורה.
את לוחמת.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.