כשהייתי בת 14 כתבתי צוואה. ואז המחנכת שלי הצילה את חיי

הטלפון מצלצל "שלום, אני מדברת עם דבורי?"

"נכון"

"רציתי לשאול. את עוזרת גם לנערות בנות 18?"

"בהחלט. במה מדובר?"

"אני רוצה לשלוח אלייך נערה מקסימה עם קשיים..."

"מי את בשבילה?"

"המורה שלה".

נחנקתי.

תוך שניה צפו לי דמעות בעיניים.

"מורה שלה?" אני בקושי נושמת.

"כן".

אני מתרגשת!

* * *

בגיל 14, פחות מחודש אחרי יום ההולדת שלי, מוצאי יום כיפור.

אבא שלי והבנים דופקים מסמרים בסוכה שמחוץ לבית. אני שומעת אותם עסוקים במלאכתם. מוזיקה שמחה בקעה מטייפ שהציבו השכנים בחלון ביתם. גם הם עסוקים בבניית הסוכה. אווירה של חג בפתח.

אני יושבת בחדר שלי, מבצרי, וכותבת מילים של פרידה.

אני זוכרת את המקום בו ישבתי, את התנוחה, את הזווית שלי בכסא. את הטייפ שהיה מונח על יד...

אני גם זוכרת את המשפט שכתבתי "אני חושבת שלכולם יהיה טוב עכשיו. אתם לא תתביישו בי ואני לא אסבול יותר".

זה לא סיפור שמספרים על מישהו בתקשורת שאתם מצקצקים בלשונכם ואומרים: "נו, עוד נערה מבולבלת ממשפחה מרוסקת" או "עוד נערה חולת נפש" כי באתי ממשפחה טובה, שנתנה לילדים שלה, ואני ביניהם, את ההכי טוב שאפשר במושגים ההם, של לפני יותר מעשרים שנה. הורים מתפקדים, נורמליים לחלוטין, יציבים בגופם ובנפשם, ששלחו אותי לחוג אומנות וחוג מחול ומכון כושר וטיולים וקנו לי מחשב כשהוא עוד היה נדיר ואמא שהכינה לי את השניצל דק, קטן ושרוף כי ככה אני אוהבת אותו וחתכה לי צלחת פירות כל יום ואבא שמעולם לא אמר לי "לא" כשביקשתי כסף לקנות משהו. הם היו הורים שהביאו לעולם שמונה ילדים שכולם נהדרים, ואחת מתוכם, איך לומר... עשתה להם חיים קשים.

כי החיים שלה היו קשים בעצמם.

כל מי שמכיר את המשפחה שלי (ובין הקוראים של הפוסט הזה יהיו בוודאי אנשים שמכירים לפחות מישהו או מישהי מהמשפחה שלי) בטח עומדים להתעלף עכשיו. אבל הסיפור הזה אמיתי לגמרי.

ישבתי לכתוב  אחרי עוד אחת מהמריבות הנוראיות שהיו לי עם אמא שלי, והחלטתי שמספיק. כמה עוד אפשר? לאף אחד לא איכפת ממני. אף אחד לא מבין אותי. אין לי מקום בעולם. אני מיותרת. יותר גרוע – אני מעמיסה, מכבידה, עושה צרות, מזיקה לאחרים. באמת, יותר טוב להפסיק את הכאב הזה.

מי שהצילה אותי הייתה המחנכת שלי.

לפניה הייתה מורה אחרת שהזמינה אותי לביתה והקשיבה לי אבל לא היו לה כלים מקצועיים והעזרה התחילה ונגמרה בהקשבה, שהיא חשובה בפני עצמה אך לא סייעה לי בפועל להתמודד עם היום-יום.

המורה שהצילה אותי הייתה מורה שלא חיבבתי. מורה "דוסית" מידי, עתיקה, מיושנת. לא מעניינת.

הייתי אז בכיתה י'. בת 15.

היא הבחינה שאני לא בסדר. איך? האמת שקראתי לעזרה בדרכים שונים. אמרתי משפטים קשים, הבעתי את מחאתי כלפי עניינים שהם בשיגרה ושאף אחת לא העיזה למרוד בהם, העליתי שאלות קשות על חומרים שנלמדו בשעורי יהדות, תורה ונביא, שהשאירו  את המורות עם פה פעור והלם מוחלט (ואפס תשובות). בהפסקות ישבתי לבד עם היומן שלי.

היא שוב ושוב הזמינה אותי לשיחה אישית בביתה ואני סירבתי. אמרתי לה שמיציתי לדבר עם מורות שלא מבינות כלום ושחבל על הזמן שלה. באמת, מיותר.

והיא התעקשה.

שוב, ושוב ושוב. ואני אמרתי לה שזה לא יקרה. שאין עוד מישהו שיכול להבין. שאני לא מאמינה לה ולא לאף אחד אחר. שאני מסתדרת לבד.

והיא התעקשה.

כל כך התעקשה שבסופו של דבר אמרתי לה שאני מוכנה להגיע אליה פעם אחת כדי להוריד אותה ממני.

כמו שסיכמנו, בליל שבת אחרי הדלקת נרות הלכתי אליה (היא גרה בקרבת מקום), התיישבתי על הספה שלה ושטפתי אותה כמו שרק מתבגרת חמומת מח ומתוסכלת יכולה לעשות. היא ענתה בנועם ואמרה שהיא רוצה לשלוח אותי למישהו אחד שיש לו את כל התשובות בשבילי. היא הזכירה את שמו.

שמו התגלגל בבית הוריי לא מעט כמי שעזר מאד באיזשהו סיפור משפחתי מורכב. הוא היה אז דמות ציבורית ידועה שטיפלה בכל מיני מקרים. הוא לא היה מטפל או איש מקצוע במובן המקצועי של המילה אלא בעיקר אדם חכם ורגיש שבתבונה אינסופית חיבר קצוות והצליח במקומות שאף אחד לא. הוא יצא מגבולות הקיבעון וראה רחוק יותר. שמו היה מוערך מאד והיה לו מקום של כבוד בליבי.

בהתחלה סירבתי כי "כל הרבנים האלה..." אבל היא ביקשה רק פגישה אחת איתו. אחת. ואחרי זה היא הבטיחה לעולם לא להציק לי יותר.

אמרתי לה שאני הולכת רק כדי להוכיח לו שהוא עוד אחד כמו כל השקרנים וכדי שהיא תעזוב אותי לנפשי.

הגעתי אליו בשעה שנקבעה לי, נערה מרדנית, עצובה, זועמת, שונאת את העולם ואת החיים, לוחמנית וכוחנית. "אני אראה לו", אמרתי ודפקתי שוב על הדלת.

אני לא אלאה בפרטים הקטנים. אני רק זוכרת את המבט שלו, שהיה בגובה העיניים שלי, את הצניעות כשהוא רוב הזמן השפיל את מבטו ולא הסתכל לעברי, את החיוך, את הקבלה, את העובדה שכל מה שאמרתי היה נראה לו ברור והגיוני ומקובל. הוא לא נבהל, לא סתר את דבריי ולא גרם לי לרגע אחד להרגיש שאני לא בסדר. היו לו תשובות ולכן גם כשהן לא היו – זה היה בסדר.

מאז אותה פגישה, במשך 8 שנים לסירוגין, הוא היה הדמות היחידה בעולם שגרמה לי להאמין שאני שווה כמו שאני, שאני ראויה כמו שאני, שיש לי מקום חשוב וגדול למרות ועל אף. הוא תמך בי לאורך שנים קשות מאד בהם הסמינר רצה לזרוק אותי (ואחרי שנים נודע לי שהוא נלחם להשאיר אותי והצליח) וההורים שלי היו אובדי עצות (ואחרי שנים הסתבר שהם הלכו אליו גם כדי לקבל כח והכוונה). הוא ראה את האדם שאני בפנים, זה ששם עליו שכבות של הגנה כדי שלא ירסקו אותו עוד. הוא סמך עלי, דיבר איתי בכנות ונטע בי את התקוה שהכל עוד יהיה בסדר.

היו פעמים שהוא היה כל כך עסוק בכל כך הרבה מקרים של נערים ונערות שחיפשו את מקומם בעולם ולא ניתן היה להשיג אותו, אז פשוט חיכיתי לו מתחת לבית בוכה. והוא היה מגיע אחרי יום ארוך, והייתי מטפסת אחריו את המדרגות ואומרת לו שאני לא זזה עד שהוא לא מדבר איתי, והוא היה פותח לי את הדלת, חולץ את הנעליים, נועל נעלי בית ואומר לי "אני מרשה לעצמי לנעול נעלי בית בדיוק כמו שאת יכולה להרגיש שזה הבית שלך" והייתי נרגעת, מדברת איתו גג עשר דקות ויוצאת בנאדם חדש.

אם לא הוא, לא הייתי כאן. בהתחייבות.

ולמה אני מספרת את כל זה?

כי המורה הזו שהתקשרה הציפה בי מחדש את התחושה ההיא, של מורה אחת שראתה אותי מתוך עשרות בנות ונלחמה עלי, פשוט נלחמה עלי! ובזכותה אני פה, כי היא הייתה השליחה לחבר אותי לאדם הנכון לי.

* * *

התלמידה של אותה מורה הגיעה אלי לשיחה. בחורה בת 18 שרגע אחד חושבת שהכל בסדר ורגע אחר חושבת שהכל לא בסדר. שאלתי אותה איך היא עם ההורים והיא שתקה. "הם יודעים שאת פה?" לא. והם גם לא ידעו כשהיא תלך למטפלת שאפנה אותה אליה כי הם לא יקבלו את זה, אז היא צריכה מטפלת שגרה בקרבת מקום לבית שלה.

והמורה שלה דואגת לתשלום.

ביררתי עוד קצת ושאלתי מה בכל זאת גרם לה להגיע אלי והיא פשוט ענתה:

"המורה שלי לא ויתרה. אחרי שדיברתי איתה היא נעלמה לכמה ימים וחשבתי שהיא שכחה אותי ואז היא התקשרה יום אחד ואמרה שהיא מצטערת שהיא עוד לא מצאה אשת מקצוע שהיא חושבת שהיא מתאימה ושהיא רק רוצה שאדע שהיא לא שכחה אותי, ואז אחרי כמה ימים היא התקשרה לספר לי עליך וביקשה שאתאם איתך פגישה. זה היה כל כך מרגש שהיא לא שכחה אותי!" היא אמרה, ואני חנקתי את הדמעות שלי.

כי אני יודעת שעוד 'נפש מחפשת' ניצלה ברגעים אלו.

אחרי הסיפור הזה היה לי ברור שאני כותבת את הפוסט הזה, לכם, הורים למתבגרת שלא משתפת אתכם, ואולי אף מכעיסה אתכם.

לכם, מורים ומורות שמבחינים שיש מישהי, מישהו שאתם לא רגועים לגביו.

ולכל מי שמשמש בתפקיד חינוכי ומבין את החשיבות של עזרה לפני שיהיה מאוחר מידי.

הנשמות האלו כבר ויתרו לעצמם, ויתרו על עצמם.

אל תוותרו עליהם. תתעקשו. תראו להם שאיכפת לכם!

כי לפעמים זה פשוט הצלת חיים במובן הכי בסיסי של המילה.

כי לפעמים כל מה שצריך זה להפנות לאדם הנכון ולהציל חיים, ואת זה אתם יכולים לעשות כבר עכשיו.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש' לשינוי". 

לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.

דבורי וקשטוק בשיעור ראשון בחינם, מתנה לשנה החדשה, מתוך סדנת "עושות שינוי". זה אפשרי! לפרטים הקליקו