כתבות מגזין
"יש קו דק בין דקדוק במצוות לכפייתיות": על אובססיה במסווה דתי
הם קפדניים יותר במצוות, חייבים לחזור על אותה נטילת ידיים או ברכה פעם נוספת – רק כדי להיות בטוחים שהם כיוונו מספיק. סביר שהם סובלים מכפייתיות על רקע דתי. איפה עובר הגבול? ראיון עם יהודית בייטלר, מטפלת ומומחית בתחום
- אפרת כהן
- פורסם י"ח כסלו התשע"ח |עודכן
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)זה קורה ללא מעט אנשים: עם הזמן, הם מקפידים יותר ויותר על מצוות מסוימות באדיקות מוגזמת, שמובילה אותם לבזבז זמן רב ולחזור שוב ושוב על אותה המצווה, בדמות ברכה מסוימת, נטילת ידיים, הנחת תפילין, ועוד – בתואנה שהם כנראה "לא כיוונו מספיק" או לא עשו את הדברים בדיוק המרבי.
במבט ראשון, הם עשויים להיראות צדיקים יותר מהרגיל, או בעלי יראת שמיים מופלגת, שמובילה אותם לדקדוק גדול במצוות, אבל במבט שני, אתם מרגישים שמשהו שם יוצא מפרופורציות. לא בריא, לא מרפה, חוזר על עצמו שוב ושוב (ושוב), וברוב המקרים רק הולך ומחמיר.
החלק הפחות נעים בסיפור, הוא שלפעמים לוקח לאנשים זמן להסכים להודות בכך שיש להם בכלל בעיה ולהסכים לטפל בה. מצד שני, המודעות החברתית לכך גדלה פלאים, ואיתה גם שיטות הטיפול – שהפכו יעילות וקצרות הרבה יותר, בדרך לריפוי.
"פגשתי בבנות שלא הפסיקו להתפלל, והבנתי שיש להן בעיה"
"נתקלתי בבעיה הזאת לראשונה כששימשתי בבית ספר חרדי לבנות", מתארת המטפלת יהודית בייטלר. "לפעמים הייתי פוגשת בבנות שנהגו, למשל, ליטול ידיים המון-המון פעמים. חלק התפללו שוב ושוב במשך זמן רב, הרבה אחרי שכבר כל הכיתה סיימה להתפלל – רק כי חששו שלא כיוונו מספיק בתפילה".
(צילום: shutterstock)בשלב מאוחר יותר, נחשפה לנפלאותיה של שיטת הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי, המכונה גם C.B.T (קיצור של Cognitive Behavior Therapy), למדה את התחום, וכיום היא מטפלת מוסמכת של השיטה. מדובר בשיטה מיוחדת שמטפלת בהפרעות נפשיות שונות, ובעיקר בחרדה על רקע כפייתי.
מה זו בעצם "כפייתיות דתית"? מהם הסימפטומים לכך?
"הכפייתיות בעצם מתחלקת לשתיים: הסוג האחד הוא מחשבה טורדנית, שחוזרת על עצמה, וכל הזמן נכנסת לראש בעל כורחו של האדם ומטרידה אותו. ברוב המקרים, בשלב כלשהו, מתלווה אליה גם החלק השני, בדמות פעולה שהיא כפויה, שהאדם מרגיש צורך או דחף בלתי נשלט לעשות אותה, והיא באה כדי להרפות את החרדה שיוצרת המחשבה.
"חשוב להדגיש שלכל אחד יש מחשבות שעוברות בראש, ואפילו הרבה מחשבות אוטומטיות שיכולות לחזור ולהטריד מדי פעם, אבל ההבדל הוא שהוא לא 'נתקע' איתן. בניגוד לכך, המחשבות הטורדניות חוזרות על עצמן, נתקעות לאדם במוח ולא מרפות. הבסיס שלהן הוא אפילו לא תמיד הגיוני, אבל הן מעלות המון חרדה, שכדי להרפות ממנה – האדם פשוט נוקט בפעולה מעשית.
"כמו למשל אדם שחושב: 'אני לא התפללתי מספיק בכוונה, לא כיוונתי מספיק טוב' – במקרה של כפייתיות, הוא יהיה כל כך בחרדה שהוא לא כיוון בתפילה, עד שהוא יחוש צורך עמוק ולא מרפה להגות את המילים שוב ושוב, ובכל פעם מחדש הוא יהיה שוב בטוח שזה לא היה מספיק, עד שהוא עלול להגיע למצב שהוא לא יצליח לסיים להתפלל. כלומר, קודם המחשבה נכנסת ומטרידה שהוא לא בסדר – ואז בשביל להרגיע את החרדה הוא ינסה להתכוון שוב ושוב.
"יש גם אנשים שקמים בבוקר, ומרגישים שהם טמאים וצריכים ליטול ידיים – ואז נוטלים אותן שוב ושוב, כי הם בטוחים שהם לא נטלו לפי כל הכללים. במקרים קשים, אנשים יכולים להיתקע שעות(!) על הדבר הזה, כי מבחינתם, הם לא עשו את זה כמו שצריך. ואז נוצרת המחשבה הטורדנית שמגיעה ממקום של חרדה, וכדי להרגיע את החרדה – מגיעה פעולה חיצונית בדמות נטילת ידיים או תפילה ממושכת למשל".
* * *
בייטלר מסבירה שטורדנות-כפייתית יכולה להתבטא באינספור דרכים, שהן לא דווקא על רקע דתי. "אצל אנשים דתיים האובססיות הרבה פעמים יותר מתבטאות בערכים דתיים – טבילה, כשרות, מקווה – בדיקות עד אינסוף, או להאריך בטבילה המון זמן. כלומר, הנושאים הם יותר דתיים, הבסיס הוא דתי אמנם – אבל הפתרון הוא לא בהכרח בהקשר הזה.
"גם ניקיון או אספנות, למשל, קשורים לאובססיות. יש כאלה שנמנעים ממגע בדברים מסוימים, מחשש שהם יידבקו בחיידקים, ומסתובבים עם ממחטות; כאלה שאוספים או אוגרים דברים בלי סוף ובלי שום היגיון; או אנשים שאצלם אסור לשנות את הסדר בשום אופן. יש גם מחשבות שאין להן פעולה חיצונית, אבל יש לאנשים כפייתיות כלפיהן, בזה שהן כל הזמן מביאות את האדם למחשבה נוספת על המחשבה הטורדנית שלהם.
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)"אצל אדם שסובל מאובססיה על בסיס ניקיון – זה יתבטא יותר ברצון לנקות את המטבח באופן מוגזם ואפילו בלתי פוסק, ואילו אצל אדם דתי, זה יתבטא יותר על בסיס של כשרות למשל, כמו הכשרת המטבח, בשרי חלבי וכאלה. אבל מבחינת הסימפטום עצמו - זה אותו סימפטום, הוא רק מתבטא אחרת. הטיפול, לעומת זאת, יהיה כמעט זהה בכל אובססיה שהיא, לא משנה על איזה רקע".
ממה כדאי להימנע כרגע
פעם, הטיפול בבעיות מהסוג הזה היה פסיכו דינאמי בעיקרו, כלומר טיפול בשיחות ממושכות בלבד. אולם בשנות ה-80 החל להתפתח הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי, בידי פסיכיאטר בשם אהרון בק, ועמיתו הפסיכולוג אלברט אליס (ניחשתם נכון, שניהם יהודיים – א.כ.), שהתגלה עד מהרה כבשורה של ממש, כשיטת טיפול חדשנית וקצרת מועד, שמביאה לתוצאות מהירות.
עם הזמן, זו התבררה כיעילה לא רק בשדה הכפייתיות והאובססיות – אלא גם בנושאי חרדות, טראומות מסוימות, דיכאון ואפילו חוסר ארגון על בסיס רגשי. "במבחן התוצאה, הטיפול הזה הוכיח לאורך שנים שהוא הכי עוזר לכפייתיות, כי הוא מחשבתי והתנהגותי ופחות רגשי", מסבירה בייטלר. "בהתחלה אנשים לא מבינים איך זה עוזר, איך ייתכן שהם סובלים כל כך הרבה שנים מבעיה, ותוך כמה פגישות זה יעזור, הם מאד סקפטיים – אבל השינוי מדבר בעד עצמו. הוא מתרחש כבר תוך כדי הפגישות, כשאדם בוחר לשנות את דפוסי החשיבה שלו – וכתוצאה מכך אוטומטית משתנים גם דפוסי ההתנהגות שלו".
איך זה עובד בפועל?
"זו בעיקר עבודה עם טבלאות, וזה תהליך. כשאני מטפלת, אני לא מטפלת בנושאים עצמם. כלומר, לרוב לא יורדים לעומק ה'למה זה קורה'. אני צריכה לדעת מה המחשבות – אבל הגורם להן הוא לא מאד משמעותי עבורי כמטפלת, כדי שאוכל לעזור לו. אנחנו בכלל לא עוסקים למשל בסיבות לחרדה ובמה היה לו כשהוא היה קטן – אלא רק בסימפטומים, בחשיבה ובהתנהגות. מה שיותר חשוב, הוא מה המחשבה גורמת לו. כדי להפסיק אותה – אני אתן פתרון מעשי מחשבתי שאמור להפסיק את הפעולה. הטיפול בעצם יוצר תהליך ומקנה מודעות וליווי של מטפל מלווה כלפי המטופל לכל אורך הדרך, וממה כדאי להימנע כרגע.
"העניין הוא להוריד את הזמנים או הכמויות, אבל אם עומדים בזה – זה מאד מאד מצליח, ואנשים יצאו מזה וראו שיפור גדול, כי רף החרדה שלהם ירד במקביל. נניח אדם שמוכרח ליטול ידיים במשך 10 דקות – לאט לאט עוזרים לו לרדת ל-5 דקות, ולא ברגע אחד. או אם תפילה אורכת שלושת רבעי שעה – אז לאט לאט עובדים על זה בטיפול שהיא תיקח חצי שעה.
"השלב הראשוני והכי חשוב הוא קודם כל הזיהוי, ההכרה בכך שמדובר כאן במשהו בעייתי ולא נורמאלי. בשלב השני, הפתרון לאובססיות הוא בדרך של מניעת תגובה – כלומר, דווקא כשיש לאדם דחף גדול מאד לעשות את הדבר שהוא רוצה, כמו ליטול ידיים שוב ושוב ושוב – מבקשים ממנו לבלום, להימנע, ולא לעשות את מה שהוא נורא רוצה. לאט לאט, הוא גם לומד להבין דרך הטיפול שהוא בעצם פועל מתוך החרדה שהמחשבה יוצרת אצלו, וכשהוא עוצר – הוא בעצם לומד להתמודד עם החרדה, הוא עוצר את ה'גלגל', את ההתניה שנוצרת: הוא מבין שמה שגורם לו לעשות את הפעולה זו בעצם החרדה, ועכשיו, במקום שהוא יעשה את הפעולה, ושוב תחזור המחשבה, ובעקבותיה תגיע חרדה, ושוב הוא יצטרך לעשות את הפעולה שכביכול תשחרר אותו, ואין לזה סוף – הוא פשוט צריך להתמודד עם הקושי האמתי, שהוא החרדה.
"באופן כללי, בעיני רבים, אובססיה נראית הרבה יותר בעייתית וקשה לפתרון מבעיות אחרות. אני לא רואה את זה ככה. עבור מי שמתמודד עם זה, זה באמת עשוי להיראות בלתי אפשרי להימנע מהפעולה שמפחיתה את החרדה, אבל זה לא נכון, כי ברגע שאתה מונע מעצמך לחזור על הפעולה, אף על פי שזה קשה מאד מאד– אתה מתמודד עם הבעיה באופן ישיר, והחרדה אוטומטית יורדת. כי אם אנחנו מתייחסים למשהו – דרגות החרדה עולות, ואם מפסיקים להתייחס אליו – לאט לאט החרדה יורדת, כי אתה נוכח לדעת שלא קרה כלום, בעצם. במצבים קשים, זה דורש רצון חזק מאד מאד לצאת מזה, כי זה קשה, החרדה מציפה מאד וקשה להתמודד איתה.
"היתה לי מטופלת, למשל, שהיו כמה תחומים בו זמנית שמאד הקשו על החיים שלה, והיו קשורים במים: היא כל הזמן רחצה כלים, חששה גם בנושא המקווה, ועוד. בטיפול, לקחנו מכל דבר משהו, והחלטנו שהיא תשטוף כלים רק 4 פעמים ולא 10 – ולאט לאט הורדנו את הכמות. ליוויתי אותה לאורך כל הדרך, לימדתי אותה לשים לב כמה זמן זה לוקח לה ואיך היא מרגישה, והנחיתי אותה איך לטפל בחרדה. ברוך ה', בסוף היא יצאה מזה".
היכן עובר הגבול
איפה עובר הגבול בין מישהו צדיק למישהו כפייתי? איך בעצם אפשר להבדיל בין הפרעה טורדנית כפייתית עם סימפטומים דתיים, להתחזקות דתית?
"באופן כללי, אפשר לומר שכשזה מתחיל לפגוע בתפקוד היומיומי של האדם – כאן זה הופך לבעייתי. בהקשר הדתי, כשזה מתחיל להיות עול כבד שלא גורם לאדם שמחה, כמו שהיהדות אמורה לגרום, וכשאדם לא רגוע וזה חוזר על עצמו כל הזמן ויוצר אצלו חרדות, כמו אדם שלא מסוגל לצאת מהבית כי אם הוא ייצא הוא ייטמא, או לא מפסיק להתפלל או ליטול ידיים למשל – עד שזה מאבד את האיזון ונעשה חריג וקיצוני. כל דבר שמתחיל להיות מוגזם ובוודאי יוצא מכלל צדקות, נקרא אובססיה".
איך רבנים מתייחסים לזה? יש מצב שרב יפסוק למישהו להפסיק לקיים מצווה מסוימת?
"כן, במקרים מסוימים בוודאי. יש גם רבנים ששולחים לטיפול בעצמם. יש הרבה פעמים שמטפלים אפילו מפנים לרבנים, כדי שהם, כאוטוריטה דתית, ייתנו למטופלים פסיקה דתית. במקרים מסוימים רב יכול להגיד לאדם למשל להימנע ממצווה-חומרה מסוימת לפרק זמן מסוים. לפעמים זה מאפשר לאנשים האלה קצת יותר שחרור, אבל יש כאלה שזה לא עוזר להם.
(צילום אילוסטרציה: shutterstock"אני נתקלתי לדוגמא במקרה של מישהי שהיתה מתפללת ולא הצליחה להפסיק, כל הזמן חזרה על ברכות, ואף פעם לא היתה בטוחה אם היא כיוונה מספיק, וזה פשוט הוציא אותה מדעתה. זה הגיע למצב שזה מנע אותה מלתפקד ביום יום, מלעבוד אפילו. במהלך הטיפול, היו לה שוב מחשבות שהיא לא בסדר, והיא הבינה שהיא צריכה להתפלל - רק לא עד אין קץ. בכל מקרה, חשוב לציין שרק רב יכול לפסוק דבר כזה, ולא מטפל על דעת עצמו".
כשזה נוגע לכפייתיות דתית, למה שאנשים ירצו לצאת מזה, אם זה גורם להם להרגיש צדיקים יותר?
"שאלה טובה, כי באמת לפעמים האדם עצמו לא מרגיש שקשה לו, ולהפך, הוא גם מחזק את עצמו שהוא צדיק ומוערך יותר חברתית. לכן לרוב, מי שמפנה את האנשים האלה לטיפול זו דווקא המשפחה, שרואה משהו לא בסדר שפוגע מאד בתפקוד של אותו אדם. לרוב הקושי מורגש גם לאדם עצמו, והוא לא יודע איך לצאת מזה.
"כשאדם נמצא ברמה גבולית יחסית, הוא לא תמיד מבחין אם זה טוב או רע – אבל ככל שהוא שוקע עמוק יותר ב'ביצה' של הכפייתיות – הוא מרגיש שאין לו חיים. המחשבות כל הזמן משתלטות עליו, הוא לא יכול לצאת מהבית, הוא פשוט מרגיש כבול. זה פוגע בו גם חברתית, והוא מרגיש שאין לו גם סיפוק מה'מצווה' שהוא עושה, זה ממש הופך לחיי בלהות. כמו אסיר בבית האסורים. וכמו ש'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', כך אדם כזה חייב טיפול. כשהוא יוצא מזה, הוא מרגיש ללא ספק את ההבדל".
אפרופו, האם את רואה את העניין הזה באופן שונה או אחר אצל בעלי תשובה?
"כפייתיות נפוצה גם אצל בעלי תשובה, כי הרבה פעמים בתהליך התשובה שלהם הם רוצים להיות הכי טובים בעולם. העניין הוא, שהם לא תמיד יודעים איפה עובר הגבול הנכון והטוב בקיום המצוות, וחשוב שהם ימצאו אותו. יש כאלה שאצלם זו ממש אובססיה, ואז הם בטוחים שכך נראה עולם התשובה, שזה עולם של קושי וחרדה – וזה, כמובן, לא נכון, וחשוב שלא להיכנע לאובססיה. מצד שני, חשוב שהם יידעו, שגם אם הם מגזימים ומקפידים מאד על משהו – זה לא בהכרח מעיד על אובססיה, אלא על איזשהו צורך פנימי שלהם, שהם פשוט צריכים לסגת אחורה ממנו בצורה בריאה ומודעת".
המייל של יהודית בייטלר - yuditbaitler@gmail.com
ליצירת קשר עם מחלקת 'נפשי בשאלתי': 073-3333331 anat@