על חזרה בתשובה, חיבור עם ההורים וזוגיות

אנחנו רגילים לחשוב שמי שחוזרים בתשובה, עושים זאת כי הם גילו את האור שביהדות. זו האמת, אך לא כל האמת. יש עוד חלקים שהציבור לא מספיק מודע להם. בני אדם יוצרים מהפך כשמשהו בחייהם אינו מספק – כשהם אינם מצליחים לקבל קשר אמיתי ועמוק עם ההורים, או כשהקשר הזה מתעוות ויוצר תסכול מתמשך.

קשר עם הורים הוא החמצן של חיי כל אדם. לא בכדי יש מצוות רבות והתייחסות לקשר הזה בתורה ובמקורות. הנה כמה מהם: "ושיננתם לבניך", "והגדת לבנך", כיבוד הורים, יראת הורים, שמירת שבת "אתה ובנך ובתך", ועוד הרבה. הקשר הטוב נותן לאדם בסיס אמיתי לחיים מספקים של אהבה וגבולות. הקשר הגרוע או חוסר קשר משאירים את האדם גלמוד כשיבולת ברוח ובהרגשה של חסר תמידי.

הנה תרגום פשוט למילים "למען תספר באזני בנך": כשאתה, אבא, מספר לבנך על הניסים שקרו לך במצרים, אתה מנחיל לו את הסיפור. אתה מנחיל לו גם את הקשר אתך. יש כאן שני מרכיבים: הסיפור והקשר. אם הסיפור הגדול הזה בא ממך, הילד מתחבר הן אל הסיפור והן אליך, וזה בעצם הבסיס להנחלת המסורת. הסיפור ואבא. אם הסיפור יגיע ממקור אחר, הוא לא יהיה אותו סיפור, כי הוא לא נשמע מפי אבא (או אמא).

(צילום: shutterstock)

האם נוכל בנקודה זו להתחבר לבת שחזרה בתשובה, עם כל הקשיים שמסביב, מחזיקה במסירות נפש בתורה ובמצוות ומחפשת מנוח לכף רגלה? כלומר: שידוך שדרכו היא תוכל לבנות בית שונה מבית ההורים? בית של תורה ושל קשר טוב עם בעלה וילדיה?

* * *

שלום. שמחה שקבלתי את הבמה הזאת. זה נותן לי ערך שאינני מרגישה בו ביום יום. כמי שמגששת את דרכי בחיים, אני, רותי, בטוחה בכיוון, וצועדת צעדים מהוססים וקטנים אל הנחלה שהקב"ה מועיד לי. האם יש בי איזשהו דמיון לרות מהמגילה? לפעמים אני חושבת שכן. גם רות המואבייה חיפשה מנוח לעצמה והקימה את בית דוד המלך.

בינתיים אני מחפשת שניים. קודם כל את הראשונה. אף על פי שאני כבר יותר מ-10 שנים בתשובה, אני עדיין אני מחפשת את עצמי. ויחד עם זאת את השני, כלומר, את הבחור. היום אני בת 29 והעניין של הקמת בית מתחיל להיות קצת דחוף.

יש לי קושי עם עצמי, אינני ממהרת להחליט שום דבר. בכל החלטה שאני לוקחת ברור לי תמיד, כמעט מיד, מה אינני רוצה. ובמקום הזה של מה לא, אני די מהר מחליטה שלא. הקושי שלי הוא איך כן להתקדם. מה כן, ולא מה לא.

תתפלאו, אך במקצועי אני עובדת עם הקהילה. יש עבודה רבה בתחום הזה, יש לי שני תארים ואני מבוקשת מאד. אך אין לי רצון להתמיד אם המקום עצמו איננו מוצא חן בעיני. אני חותרת לקביעות במקום שבו אני מרגישה צמיחה והתקדמות. אם לא, אני פשוט עוזבת. ולפעמים, כשאני מרגישה טוב שם, אני עלולה לסגת כי אינני מרגישה שם שייכות. מעניין מה שקורה לי. אם אני נהנית ושמחה – אינני מרגישה שייכות, ואם אינני נהנית כל כך, פתאום אני מרגישה שייכות. סוג של יו-יו. או הנאה או שייכות. לא שניהם ביחד. כאילו שאני נמצאת בכף הקלע. לא כך טוב ולא כך טוב.

ההרגשה הזו, שהקרקע רועדת מתחת רגלי, אינה חדשה בשבילי. גדלתי באומנה. ההורים לא יכלו לגדל אותי. הבית כולו התנדנד. אמא עסוקה עם הקשיים של עצמה ואבא מעט מנותק. ראוי לציין שבעיני, אמא גילתה גדלות בזה שהיא הבינה שהיא איננה יכולה לגדל אותנו, ושיתפה פעולה עם הרווחה כדי שהם יוציאו אותי ואת אחי מהבית. קשה היתה לי הפרידה. רציתי להישאר, אך לא היתה ברירה. יצאתי למשפחה באזור אחר לגמרי. הם דאגו לי למוסדות ולהשכלה. הם נתנו לי התחלה של אפשרות לרכוש את התארים שלי בפסיכולוגיה. קשה לומר שהיה רע, אך גם לא היה טוב.

מי שלא גדל בבית יכול להבין על מה אני מדברת. אתה יודע כל הזמן שכאן לא הבית שלך. זה נמצא באוויר. אתה מתפקד הכי טוב שאפשר, ומשתדל לא להכביד, כי זו לא המשפחה שלך. המילה "שלך" היא זו שמאפיינת את העניין. השייכות. אתה לא של אף אחד. ההורים כאילו "ויתרו" עליך (אמנם בלית ברירה), ואתה של עצמך בלבד. האמינו שגם זה משהו. אך הרגשת הבדידות נכנסת לתוך הנשמה ונשארת שם.

האם העדר שורשים, זה הגורם לתשובה שלי? ממש לא. היתה לי נטייה והתחברתי ליהדות מתוך עצמי. זה שורש הנשמה שלי. אך האם תחושת הבדידות וחוסר האפשרות להכות שורשים חיזקו את המגמה הזאת? אני מאמינה שכן. אמנם הרוחניות שלי אינה מותנית בשום דבר שבעולם. גם אם יש לי עד היום קשיים, היהדות יציבה בתוכי. היא חלק בלתי נפרד ממני.

אחים שלי יצאו לא דתיים. לא היה מי שינחיל להם את האהבה והרגש לקיום מצוות. מה כן? הם שניהם התחתנו עם משפחות משפחתיות. אולי כי זו הדרך שלהם לקבל שייכות?

חובה לסייג כל מה שאמרתי. למרות הרגשת הבדידות הפנימית, רכשתי המון ידידות נפש במוסד שבו חזרתי בתשובה. שם קיבלו אותי באהבה ובהבנה ושם התחלתי לפרוח. אני גם מחייכת הרבה ולדעתי נראית טוב.

הנה מעלה נפלאה שאני מודה לה' עליה. אני חברותית מאד. איך זה יתכן עם הורים כאלו? כנראה שהם כן נתנו לי בסיס של אהבה, וקצת רכשתי יכולת חברתית דרך הקשיים שהיו לי. יש לי חברות אמיתיות ששמחות אתי בכל מקום שאנו נפגשות.

ועכשיו, מספיק אתי. אני חברותית, מתחברת ואהובה, ומצד שני קשה בלקיחת החלטות ומחפשת שייכות. זו אני. אלו הנתונים הבסיסיים שלי.

איך מוצאים בעל בנתונים האלו? מי צריך לקחת בעלות על השידוכים שלי? מי צריך לברר בשבילי? ובכלל לנהל לי את השידוך? בטוחה שאתם מבינים שכל התשובות מובילות למישהי אחת בלבד. נכון! איך ידעתם? אני. אני המחפשת הצעות, אני המבררת, וזה לא מי יודע מה נעים לי, אני המארגנת את התֵאוּמים עם השדכנים, אני, אני, אני... אם אין אני לי, מי לי? זה המצב!

ההורים היום עדיין לא ממש מחוברים אתי, אם כי אמא מנסה לשאול מדי פעם מה יהיה אתי. אחים שלי נחמדים, אך לא מבינים דבר בשידוכים. הם מצאו את שלהם בדרך שלהם, והם כל הזמן אומרים לי "את צריכה". יש לי אח שהוא מאד מהיר החלטה. כל הזמן הוא אומר לי, את צריכה לעשות כך או אחרת, אך אין לו מסוגלות לעזור בפועל מלבד מס שפתיים. למי לפנות? איך להתקדם? כאן אני עומדת.

ומה בעצם אני מחפשת? חשובים לי שלושה דברים עקרוניים. בן אדם בריא בנפש ובהתנהגות, מחובר בקשר אמיץ לתורה ולמצוות, ותקשורתי (כלומר: לא שתלטן. מבין. שותף. אכפתי. שיכול לקלוט את האיטיות שלי בלקיחת החלטות).

לאחרונה מציעים לי בחורים לא כל כך מוגדרים. קשה לי עם זה. קשה לי שהבחור מסכים עם כל מה שאני רוצה. הוא פשוט מת להתחתן, ומבחינתו כל מחיר יהיה שווה בשביל שתהיה לו אישה. ובכן, אינני יכולה להתחתן עם ילד שמסתכל על אמא, ולפי הפרצוף שהוא רואה הוא מחליט לרַצות אותה ולעשות כמוה. זו בשבילי בעיה שמישהו מנסה כל הזמן לרַצות.

ומצד שני, אני חייבת מישהו דומיננטי, שיש לו אישיות משל עצמו – אך מוכן לקבל שגם לי יש בקשות שצריך לתת להן מקום. לא מישהו שהדבר היחיד שהוא מסכים לו הוא רק מה שהוא אמר, ומה שאני אמרתי, לא קיים בשבילו.

הדבר המוזר שקורה לי כאן הוא שאם הבחור מצוין, הוא נותן לי הרגשת נתק, ואם הוא מעט בעייתי, פתאום אני מרגישה שייכות אליו. האם גם לכאן העברתי את הקונפליקט של החיים שלי? או מוצלחות או שייכות, בלי יכולת לחבר ביניהם?

הקשיבו לדילמה האחרונה שלי. אני מחפשת מקום להכות בו שורשים. הייתי רוצה שזה יהיה במסגרת השידוך שלי. אך אם לא, לפחות שיהיה מקום שארגיש בו טוב ולא מנותקת.

האם ליד בית ההורים? אצלם אינני מרגישה טוב, אבל זה הבית שיש לי. אין שם שבת כהלכה, וגם לא חֶברה מי יודע מה, ובכל זאת אני הבת שלהם. וזה נפלא שאני של מישהו. האם לחפש שם עבודה ושעורי תורה?

האם לשכור מקום לא רחוק מדי מהם, כך שגם יהיה לי קשר אתם אך אחיה את חיי בנפרד? מצד שני זוהי עיר חילונית לחלוטין. משמעות הדבר היא לעבוד במקום חילוני, ולא למצוא כל כך שעורי תורה. ללכת על זה?

עבודה אין לי כל בעיה למצוא, האם להרחיק לקצה אחר, חרדי יותר, ולבנות את חיי בצורה מחוברת יותר לתורה? אולי יהיו לי שם הזדמנויות לשידוכים מתאימים יותר?

מה לעשות עם עצמי? עצמי מכביד עלי קצת. איפה המקום בעולם שאוכל לקרוא לו שלי? ואם נאמר שהקב"ה מלוא כל הארץ כבודו ואין מקום שהוא פנוי ממנו, אז יש לי תקווה. בכל מקום שאגיע אליו אמצא את הקב"ה.

אם יש לכם קצת סבלנות והרבה רצון טוב, כתבו לי רעיונות. אולי תגיעו עם הברקה שאיתה אוכל להתחיל את החיים ברגל ימין.

ומילה אחת נוספת. תשמחו שיש לכם בית, גם אם הוא לא מושלם. ואם אתם נשואים, תשמחו שהגעתם לכך. אני יכולה להעיד ששום דבר אינו מובן מאליו. כתבו ותבורכו.

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכיםhgoldberg10@gmail.com