הגויים הסינים אמרו לי: "היי, שכחת ליטול ידיים!"

"לפעמים צריכים להגיע עד לסין הרחוקה כדי לגלות את האמונה", אומר אור הלברסברג. אם תפגשו אותו ברחוב הוא ייראה לכם כמו אברך כולל סטנדרטי, אך כאשר הוא שוטח בפנינו את סיפורו המרתק והפלאי, אי אפשר שלא להתרגש מההשגחה הפרטית הנראית לאורך כל הדרך.

אור נולד וגדל ביישוב צורית הסמוך לכרמיאל, ועברה עליו ילדות כמו על כל ילד ישראלי-חילוני רגיל, מה שאומר – בית ספר-תיכון-צבא. "לא היה לי שום קשר  עם הדת", הוא אומר, "ממש כלום. חייתי את החיים כמו כל ילד חילוני ממוצע, שירתי בצבא במשך שלוש שנים באזור חברון ולאחר שהשתחררתי הרגשתי שאני לא כל כך מוצא את עצמי. עבדתי במגוון עבודות ובסופו של דבר הגעתי דווקא לעבודה נחשקת כעובד מדינה. זו הייתה עבודה מסודרת והשתכרתי טוב, אבל הרגשתי שזה לא זה.

"התפטרתי", ממשיך אור, "והחלטתי שאני יוצא לטייל בעולם. אחותי התגוררה בסין באותה תקופה והחלטתי לבקר אותה ולפתוח שם את הטיול שלי. כך יצא שבמשך שנתיים וחצי הייתי בסין ובמדינות הסביבה, טיילתי באזורים שונים ומאוד התלהבתי. מכיוון שסין היא מדינה מתפתחת, היא מאפשרת לך לטעום מכל מה שאתה רוצה. רוצה להיות מורה? בבקשה. רוצה להיות נהג אוטובוס, מוכר או דוגמן? גם את זה תוכל לעשות בפרוצדורה מהירה. נהניתי גם מהמנטאליות של הסינים, כי הם היו נחמדים ומאירי פנים. מכיוון שהם נמוכי קומה ואני במקרה גבוה, הרגשתי תמיד טוב עם עצמי, זה היה לי נחמד. בשלב מסוים גם רכשתי את השפה, פשוט כי לא הסתדרתי אחרת(הם לא יודעים לדבר אנגלית), ובתוך חודש כבר התחלתי לדבר".

מה עשית במשך כל הימים שהיית בסין? 

"הייתי מסתובב שם ומטייל, זו אחת המדינות המתפתחות בעולם ויש הרבה מה לראות שם. לפעמים הייתי עולה על רכבת ונוסע. הרכבות שם נוסעות לאורך מסלולים מאוד ארוכים, ואתה מוצא את עצמך יושב במשך שעות יחד עם 100 סינים ברכבת וכולם בוהים בך, כי הם מעולם לא ראו אף אדם מישראל. אתה מראה להם ספר בעברית והם מעבירים אותו מיד ליד ברטט וביראה. כשאתה מספר להם שאתה יהודי הם מסתכלים עליך מלמטה למעלה, בהערכה עצומה, כי משום מה כל הסינים בטוחים שכל היהודים הם חכמים ועשירים.  האמת היא שברגעים הראשונים זה גרם לי לחוש שאני מיוחד והארץ שלי מיוחדת, אבל לאחר מכן התחילה להציק השאלה – מה באמת מיוחד אצלנו, היהודים? מה יש לי שאין לאותם סינים? לא ידעתי לענות על כך".

הגויים טענו שהם יהודים

מכיוון שאור שהה בסין במשך תקופה ארוכה כתייר ולא כאזרח הוא נדרש לצאת מידי פעם מהמדינה, כדי שלא לשהות בה יותר משלושה חודשים ברצף. "באחת ההזדמנויות נסעתי להונג קונג", הוא מספר. "חבר שלי המליץ לי להגיע לקהילה יהודית שנקראת 'שובה ישראל' ומציעה למטיילים שינה וארוחות, בתמורה לכך שהם יגיעו פעמיים ביום לשיעורי תורה. המרצה שם הוא הרב משה ברוורמן שמגיע לשם כך במיוחד מהארץ.

"באתי להונג קונג לשבוע ונשארתי שלושה שבועות", הוא נזכר, "מאוד נהניתי לשמוע את ההרצאות ולהיות בחברת ישראלים. אבל לא הרגשתי שזה אמור לחייב אותי באופן כלשהו. לאחר מכן פניתי לשוב לסין והגעתי לעיר קאיפנג, שם להפתעתי העצומה ניגשו אליי כמה עשרות חבר'ה והודיעו לי שהם יהודים".

יהודים???

"ממש ככה. הם טענו שהוריהם היו יהודים והם בעצמם גם כן ממשיכים להקפיד על חלק מהמסורת. הם לא אוכלים חזיר, מתפללים בכל ליל שבת, עושים קידוש, לאחר מכן מקיימים סעודה, ויש להם עוד הרבה מנהגים דומים לשל העם היהודי. כששאלתי אותם מתי הגיעו הוריהם לעיר, הם סיפרו שמדובר על לפני 1000 שנה, אז הייתה בקאיפנג קהילה יהודית ענפה, עם יהודים שהצליחו במסחר ובעסקים. הקיסר בזמנו אהב אותם מאוד,ואפילו נתן להם שמות סיניים שדומים ל'לוי', 'כהן', וכדומה".

עוד כמה שאלות ואור הבין מהר מאוד שהאנשים שמולו הם גויים גמורים שבמשך השנים הקימו דורי-דורות של משפחות גויות, שהדבר היחיד שהן יכולות לספר הוא שלפני אלף שנה היה להן סבא יהודי. ובכל זאת, בני הקהילה הנרגשת, כל כך שמחו בבואו וביקשו ממנו שהוא יהיה המורה שלהם לעברית.

"וזה מה שעשיתי במשך החודשיים שלאחר מכן", הוא מספר, "ישבתי מול עשרות סינים ולימדתי אותם את השפה העברית".

בינתיים הוא גם הכיר את הקהילה שלהם יותר לעומק. "אפשר לומר שמיום ליום יותר ויותר הצטמררתי", הוא מציין, "קודם כל כי הם כינו את עצמם 'יהודים' אבל הבתים שלהם היו מלאים בעבודה זרה ובטומאה. מצד שני, ראיתי שנשארו להם שרידים מועטים מהיהדות האמתית שהייתה קיימת אצלם לפני דורות. אני זוכר שהם הזמינו אותי פעם לסעודת ליל שישי. לפני שהתיישבנו הלכו כולם ליטול ידיים וגם אני נטלתי. אחר כך רציתי לפטפט, אבל הם היסו אותי. רק לאחר מכן הסבירו לי: 'אתה לא יודע שאסור לדבר אחרי נטילת ידיים?'"

(צילום: shutterstock)

לשמע המשפט הזה תחושותיו היו איומות. "חשבתי לעצמי איך ייתכן שאני היהודי שמגיע מישראל, לא יודע את הלכות נטילת ידיים? זו הייתה בושה עצומה. אמרתי בליבי – 'אם אני כיום לא יודע את הלכות נטילת ידיים, אז הצאצאים שלי בעוד כמה מאות שנים ייראו גרועים יותר מאלו שבקהילה בסין, הם יהיו לגמרי חסרי כל ידע וזהות. האם זה מה שאני רוצה?'"

מעט לאחר מכן הוא עזב את ה'קהילה'. "המשכתי לשוטט ברחבי סין", הוא מספר, "ובשלב מסוים חזרתי שוב להונג-קונג ופגשתי שם אברך נחמד שחזר בתשובה. הוא אמר לי: 'עזוב הכל ובוא ללמוד איתי דף גמרא'. ובאמת ישבנו ולמדנו את הדף היומי ואז הרגשתי לראשונה 'וואו' אחד גדול. זה היה לימוד עוצמתי ביותר. הדבר העיקרי שריגש אותי היה לראות איך בשונה מכל בני האדם שהכרתי במשך כל החיים, שמנסים רק 'לבלוס' את העולם ולמלא את האינטרסים האישיים שלהם, יש בגמרא אמוראים ותנאים שבאים לעולם אך ורק כדי לחפש את האמת. זה הדבר היחיד שמעניין אותם".

אור מציין כי מבחינתו זה היה 'שוק' גדול, כי עד אז הוא בכלל לא ידע מה פירוש לימוד תורה. "בכלל לא הכרתי חרדים, והמקומות היחידים בהם פגשתי אותם היה בהסתות בטלוויזיה. אגב, זה אבסורדי בעיניי, כי בבית הספר בו למדתי היו מאוד פתוחים ופלורליסטים והפגישו אותנו עם שמאלנים ועם אנשים הזויים מכל הסוגים, אבל לרגע לא חשבו להפגיש אותנו עם אנשים דתיים".

הוא נשאר בהונג קונג והמשיך ללמוד עם האברך מישראל. הפעם מתוך הספר 'מכתב מאליהו' על מהות החיים והתפקיד בעולם. "כשלמדתי את הדברים הרגשתי איך הם פותרים לי הרבה ספקות שהיו קיימים בי עד היום. כי כבר מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי תחושה ריקנית, כביכול אני סתם מבזבז פה את הזמן. תמיד שאלתי את עצמי מה מוטל עליי לעשות, ואז, לראשונה התחלתי להבין".

אז מי אני בכלל?

באותם ימים התקרב ראש השנה, ואחד מהחברים הישראליים שפגש  אור ב'שובה ישראל' הציע לו לבוא אתו למסיבת ראש השנה בעיר צ'נגדו, שם יש הרבה צעירים ישראליים. "הגעתי לשם והשתתפתי במסיבה שנערכה לכבוד ראש השנה. ראיתי שם איך הישראלים ושאר זרים חיים חיי הוללות. פתאום קלטתי שאני יושב עם אנשים שנמצאים בתחתית של התחתית של החברה האנושית, מדברים כל הזמן שטויות ובדיחות גסות, ממש בשפל המדרגה. אמרתי לעצמי: 'לפני שבועיים ישבתי ולמדתי גמרא, הרגשתי שאני חי את האמת עם האמוראים והתנאים, מה הקשר שלי לכל הדברים שקורים פה? מה אני עושה פה בכלל?' באותו רגע שכרתי חדר במלון והחלטתי להיות לבד.  חשבתי לעצמי על הכיוון שלי בחיים והרגשתי במקום העמוק ביותר בלב שאני מחפש שינוי וצריך אותו.

"לאחר מכן חזרתי להונג קונג, והחלטתי שאני נשאר בקהילה לזמן מה. כבר בשבת הראשונה ישבתי בסעודת ליל שבת יחד עם יהודי ישראלי נוסף, דיברו שם דברי תורה והאווירה הייתה מרוממת. כשהסתיימה הסעודה החלטנו שנינו שאנו מנסים לשמור שבת. נרגשים מההחלטה פנינו לחזור לדירה שבה התאכסנו, ואז גילינו שהיא נעולה בקוד אלקטרוני. אני זוכר אותנו עומדים מחוץ לדלת של הדירה מתלבטים וחושבים מה מוטל עלינו לעשות. ידענו שאסור לנו ללחוץ על הקוד, אך איך נוכל להיכנס? שעתיים שלמות עמדנו והתלבטנו, עד שהגיע גוי מהאזור ופתח לנו את הדלת. מאז ועד היום אני שומר שבת".

משם ההתקדמות כבר הייתה מהירה. מהר מאוד גילו בקהילה שאור הוא כהן, ואז ביקשו ממנו להגיע בכל בוקר לתפילה, בשביל ברכת כהנים. "אם כבר באים לתפילה אז מתחילים להניח תפילין", הוא מספר, "וכך נוספו לי אט-אט עוד ועוד הלכות. כבר הייתי במקום שונה לגמרי".

בחזרה הביתה

יום למחרת תשעה באב חזר אור לארץ. "הרגשתי שאין לי יותר מה לעשות בסין, ידעתי שאני רוצה להיות יהודי".

ואיך ההורים הגיבו?

"המשפחה שלי הייתה בהלם. מבחינתם זה היה משבר. לא כך הם ציפו לקבל את הבן שלהם שנסע לטיול. בתחילה הם ניסו לקחת אותי לאיזה מומחה ש'מחזיר בשאלה', אבל כששמעתי את הדברים ההזויים שלו זה רק הראה לי עד כמה שהכיוון שאני הולך אליו הוא נכון והיה ברור לי שאני לא מוותר.

"בשלב הבא עברתי ללמוד באוניברסיטה בירושלים ולמדתי כלכלה וגאוגרפיה, אבל בתוך ליבי ידעתי שהסיבה העיקרית שאני נמצא בירושלים היא כי אני מחפש מקום בו אוכל ללמוד ולהתקדם בתורה, מה שלא יכולתי לעשות בסין ובהונג קונג.

"משמיים עזרו לי ולפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה פגשתי אברך מכרמיאל שהמליץ לי על ישיבת בנין ציון בירושלים לבעלי תשובה, וכך, התחלתי לבקר בישיבה בתדירות של פעם בשבוע, ולאחר מכן התחלתי לבוא גם בשבתות. ראש הישיבה היה מוסר שיעורים בפרקי אבות בימי חמישי בלילה, שיעורים שהשאירו אותי בהלם מכמה שהתורה גדולה ויפה.

"זה היה מצחיק, כמו שהייתי זר בסין, אבל מאוד אהבתי את המקום, כך היה גם בהתחלה בישיבה - הייתי בא מבחוץ לתוך שכונה חרדית, והייתי נראה שונה מכולם, אבל מאוד נהניתי אז לא היה אכפת לי, אבל עדיין לא ידעתי מה הכיוון שלי. את חופשת הקיץ של שנה א' באוניברסיטה ניצלתי כדי לבוא לפנימייה של הישיבה. וכך במשך כל הקיץ חייתי כמו בחור ישיבה. זה היה קצת דומה לצבא במובן החיובי של הדבר, אחוות החברים, המטרה המשותפת, חבר'ה מכל הארץ, מכל מיני גילאים ושכבות אוכלוסייה, חילונים, מסורתיים, דתיים, שעזבו את החיים שלהם, והתחילו במהלך של לימוד תורה מהתחלה, של החיפוש של המקום שלנו בעולם, בתור יהודי, בתור אדם. אני זוכר שזה היה מאוד עוצמתי".

אור הלברסברג, אחרי חזרה בתשובה

החופשה הסתיימה ואור מציין כי הוא החל להתלבט. מלכתחילה הוא היה צריך לחזור לאוניברסיטה לשנה ב', אבל לא היה ברור לו איך הוא יהיה מסוגל אחרי החוויה המדהימה שחווה, לחזור לגור במעונות. "התייעצתי על כך עם ראש הישיבה הרב עמיחי הורביץ והרב ייעץ לי להישאר בפנימיית הישיבה ולהמשיך את לימודיי באוניברסיטה. היה זה אחד הרגעים המאושרים בחיי, ככה בגיל 28 נכנסתי לישיבה כבחור מן המניין".

בשלב זה גם הדברים התהפכו, מסטודנט באוניברסיטה שמדי פעם מגיע לישיבה, הפך אור לבחור ישיבה שמדי פעם מגיע לאוניברסיטה. "זה היה ממש שמיים וארץ, מהאוניברסיטה שבה האווירה היא להוציא תואר ולגמור עם זה, לישיבה שבה כל הבחורים יוצאים לדרך חדשה ולומדים בתאוות לימוד אמתית בחשק ובשמחה. כל התורה שלי, היהדות שלי, לדעת איך לבנות את הבית שלי, לאן לשאוף בחיים, השמחה שיש לי בחיים, השידוך והחתונה, בעצם כל מה שיש לי הכל קיבלתי מהישיבה. החוויות של הישיבה נכנסו לי מאוד עמוק ללב. הרגשתי איך שכל יום שלי בישיבה הוא חוויה ענקית. ואני מודה על כך בכל יום ובכל רגע. אגב, את כל הדברים האלו תיעדתי גם באתר של הישיבה, כי הרגשתי שאני חייב לבטא זאת בכתב ובמילים".

זה נשמע אוטופי, האם לא היו גם קשיים?

"השנה בה חזרתי לארץ הייתה קשה. כשהייתי בסין היינו כביכול רק אני ואלוקים. מה שעשיתי היה טוב בעיניו והרגשתי שאני עושה את הישר והנכון. בארץ היו פתאום עוד הרבה אנשים סביבי והיו גם המשפחה והחברים. דווקא כאן הרגשתי תחושת בדידות, כביכול אני עושה דברים נגד כל העולם. אבל אני חושב שאור התורה הזה שגיליתי בסין, הוא זה שנתן לי את הכוח כל הזמן, ובישיבה שבה כולם ביחד חיים את המציאות של התורה, הקשיים כבר מתגמדים, והאור של התורה מתגבר עוד ועוד. הרגשתי שזה ממש מחיה אותי".

מה המסר שאתה יכול להעביר לבחורים שמחפשים את עצמם?

"אני יכול להגיד דבר אחד – לצערי רוב הציבור החילוני בארץ גדל בלי מושגים ובלי לדעת תורה, שלא באשמתו. אבל זה לא אומר שבגלל זה צריכים לוותר על הדבר הגדול הזה ששמו 'יהדות'. אל תגידו לעצמכם:  'נולדתי בקיבוץ או ביישוב חילוני, וכך אני צריך להמשיך'. בדיוק להיפך. אמרו: 'בזבזתי עשרים או שלושים שנה בחיים שלי? כעת זה הזמן לתקן'".