העצמה לנשמה לפרשת וישב: למה אני פותחת את היום באנרגיות כבדות?

באחד מיני בקרים רבים בהם ניסיתי בכל נפשי ומאודי להזניק את צאן מרעיתי לעבר הרכב המשפחתי, מצאתי עצמי נוהמת ונואמת נאום חוצב להבות אש. הסברתי, שלא ממש בנועם ובמתק שפתיים, שאם אמשיך לנסות לעבוד על מידותי, ולנשום עמוק במקום לשאוג, בכל בוקר בו אנו יוצאים מהבית באיחור היסטרי של שבע דקות לכל הפחות, וגם זה לאחר שאני עומדת מעל ראשיהם כנוגשת מצריה, אזי "אתם עשויים חלילה לגלות שאמא הפסיקה לנשום מרוב עומס נשימות עמוקות". פרופורציות? לְמָה?

במהלך אותה נסיעה מקצה לקצה... לקצה, לצורך פיזור ממוקד של המופקדים תחת ידי, הבטתי שלא במתכוון, בתחילה, על הפרצופים הרבים הצובאים על המדרכות, הכבישים, בתי הספר והגנים. הדבר שאפיין כמעט את כולם, היה פרצוף מתוסכל/ עצבני/ מעורער.

לפתע עלתה בי שאלה נוקבת: האם כך אני רוצה להיראות בוקר אחרי בוקר? האם אני באמת מוכנה לפתוח את ימי עם אנרגיות כבדות ומעיקות שכאלה?

באותם הרגעים היכו בי דבריו הגאוניים של הרבי מקוצק: "אין עבירה מפורשת בתורה להיות בעצבות, ואין מצווה מפורשת בתורה להיות תמיד בשמחה, אולם מה שיכולה העצבות לפעול לרעה בקרב האדם – שום עבירה אינה יכולה לפעול, ומה שהשמחה יכולה לפעול לטובה בקרב האדם – שום מצווה אחרת אינה יכולה לפעול".

הגעתי למסקנה חד משמעית, שאינני רוצה להוריד לחץ ולשנות "פאזה" כדי "לא לגרום שריטות" בנפש ילדי, אלא כיוון שאינני מעוניינת להיות עוד פרצוף מיוסר באוסף הפרצופונים. הבנתי שאני באמת ובתמים מוכנה לבחור, לפתוח את היום באווירה נעימה, שמחה ומקרבת, לבעלי, לילדי, ובעיקר לעצמי.

הבנתי שהדרך היחידה לעשות שינוי היא להתחיל להשריש אותו, אט-אט, בלי לצפות ל"הוקוס-פוקוס", ללא הצהרות של ערב בחירות, בלי מלל מיותר. החלטתי להלביש חיוך מעושה על הפנים, כדי לזכות, אולי, בחצי חיוך אמיתי, שיוליד עוד רבע חיוך, שעם הזמן והמאמץ העקבי, יזמן הרגשה שמחה יותר. כן, דווקא ברגעי הלחץ והשיא. נתתי למוזיקה קצבית במיוחד לשבור את הקרח ולהכניס אותי ל"מוזה" אחרת. אני מוכנה ללמוד ליצור בוקר חדש, במקום לתת לבוקר המוכר לדחוק בי.

"וישב יעקב", מפרש רש"י: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רֻגזו של יוסף". ללמדנו שאם מצפים אנו שדברים "יסתדרו כבר", ושהמציאות תיישר קו עם רצונותינו וציפיותינו, להפתעתנו כי רבה, צפויים אנו לגלות שמלאכת תיקוננו בעולם, לא רק שלא הסתיימה, אלא שהיא רק החלה. על-כן יחליט כל אדם לקחת פיקוד על תחושותיו, מעשיו ותחינותיו לה', ויפעל באופן מודע ומאומץ למיצוי האוצרות של יכולותיו הכבירות, כדי ליצור מציאות רצויה. בכך יהווה הוא עצמו אבן יסוד יקרה וחשובה בדרך לתיקונו של עולם.

חגית אמאייב הנה יועצת בכירה מטעם מחלקת שלום בית בהידברות. לפניות למחלקה - 073-222-1310 או במייל shimonb@htv.co.il