סיון רהב מאיר לפרשת וישב: אנחנו הזוכרים הבאים

מהסופרת נאוה סמל ז"ל למדתי מה זה "דור שני". הייתי ילדה קטנה, והיא השתתפה בתכנית ילדים שבה הופעתי בטלוויזיה החינוכית. זה היה מוזר: היא הייתה אישה צעירה יחסית, אבל דיברה ברגש ובאכפתיות על השואה. עד אז חשבתי שרק זקנים מדברים על הנושא הזה. שהוא קורה רק בשחור-לבן, לא בג'ינג'י.

נאוה – החיונית, הלבבית, הנעימה – נפטרה אתמול, שבועיים אחרי שנפטרה אימה ניצולת השואה, מימי ארצי. ביום השואה האחרון כתבה סמל על המפגש האחרון בין אמא שלה לבין קרוב-משפחתה הרב ישראל מאיר לאו, שבא לבקר אותה כמה שעות לפני ליל הסדר. היא שמה לב לכך שבשיחה הארוכה בין שני הניצולים המילה המפורשת "שואה" לא נאמרה, וכך תיארה, בטקסט שהוא סוג של צוואה:

"בילדותי הייתה זו אימא שביקשה להרחיק את השואה ממני. השורדים היו חוצצי הזיכרון שרצו להגן על ילדיהם מפניו, כדי שיגדלו חפים מצלקות. כשהעזתי לשאול, הסתפקה ב'זה לא בשבילך, אולי כשתגדלי'. גדלתי. עכשיו תורי להיות החוצצת, ולהגן עליה מפני הזיכרון. בעולם שעתיד להתחרש יותר ויותר, תהיה לנו – נושאי הזיכרון – שליחות כפולה. נימנע מלהזכיר את השואה להורינו בפרק האחרון של חייהם, נניח עליהם ברכות את שמיכת השכחה ונזכור את תפקידנו להוליך את קולם לאחרים. לבני הדור השלישי והרביעי שלנו אני אומרת: אתם זוכרים הבאים".

מתי המחנכים משפיעים?

כל הורה יודע בתוכו את האמת המאתגרת הזו: אנחנו לא תמיד נהיה לידם וניתן להם יד. לא תמיד נוכל לומר "מותר" או "אסור". חינוך אמיתי הוא לא בגערות של "נו-נו-נו", אלא בהשפעה שלנו עליהם לאורך שנים. בסוף בסוף צריך להרפות, לתת אמון ולתת להם להתקדם לבד.

בדיוק ברגע כזה יוסף מגלה בפרשת השבוע כמה עוצמות נתן לו החינוך של הוריו. במפגש עם אשת פוטיפר היו ליוסף תירוצים רבים למה לחטוא – האחים שלו זרקו אותו לבור, הוא כבר חי בחברה המצרית ומי יודע בכלל אם ישוב הביתה אי פעם. אז למה יוסף בוחר נכון? התשובה של חז"ל חזקה מאוד: "דמות דיוקנו של יעקב אביו נראתה לו". ובמקום אחר מוסיפים חכמינו: "גם דמותה של רחל אימו ראה". ברגעי משבר וספק, יוסף נזכר באבא ובאמא שלו, בערכים שלהם, בבית שלהם, והם היו לו למצפן. החינוך נבחן לא כשההורים באזור, מפקחים מלמעלה, אלא כשהם "דמות דיוקן" שנזכרים בה.

הרב שמשון רפאל הירש כותב על כך, תחת הכותרת "דוגמה אישית": "הילד מתבונן בנו בלכתנו ושומע אותנו בדברנו, וכך הוא לומד ללכת ולדבר. הורים תקיפים לא יצליחו לחנך לסבלנות, רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות, גסי רוח לא יוכלו לחנך לנימוסים וערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות וליושר. כל הדיבורים אינם עושים רושם על הילד – כמו הדוגמה החיה שהוא רואה אצל הוריו ומוריו".

שנהיה ראויים לירושלים

בי"ט בכסלו הכריז טראמפ על ירושלים כבירת ישראל. בי"ט בכסלו מציינים את שחרורו של מייסד חסידות חב"ד מהכלא הרוסי, כלומר חוגגים את האישור הרשמי שניתן החל מיום זה להפיץ את התורה ואת החסידות בפומבי ובגלוי, בלי פחד.

האם יש קשר בין שני התאריכים המשמחים? לדעתי כן. נשיא המעצמה החשובה בעולם אמר דברים פשוטים ויסודיים: הטרור והאלימות לא יקבלו פרס, לעם היהודי ולמדינת ישראל יש בירה אחת, עתיקה ונפלאה. אבל טראמפ דיבר רק על זכותנו על הארץ. האתגר האמיתי הוא חובתנו על הארץ. אם לא נהיה ראויים לישראל ולירושלים, לא נהיה כאן. את הלקח הזה כבר למדנו בעבר, כשיצאנו לגלות בעקבות שנאת חינם, שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אלפי שנים חכמינו מפצירים בנו לזכור: יש רמה מסוימת ואיכות מסוימת, שעלינו לשמור עליהן בירושלים. וכאן בדיוק מגיעה היהדות, החסידות, המורשת שלנו – ודורשת מאיתנו ליצוק גם תוכן פנימי לחזרה שלנו לכאן בדורנו. לא להסתפק רק בהכרה דיפלומטית, אלא לנסות ליצור פה תרבות חדשה, להגשים את הפסוק "כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים".

בי"ט בכסלו נוהגים לעסוק בדיוק בזה – לא בהצהרות בינלאומיות אלא בנשמה שלנו, לא בנאומים אלא בתיקון עצמי. זוהי תזכורת לכך שאנחנו לא מגיעים לירושלים רק בתחושת "מגיע לי", אלא בתחושה של "אני מקווה להיות ראוי". טראמפ אמר אתמול שמגיע לנו, עכשיו תורנו – הלוואי שנהיה ראויים.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.