בנר הראשון, קבלתי את הבן הראשון

זה קרה לפני שנתיים וחצי. חיכיתי אז כבר המון זמן להריון הראשון שלי. אנחנו לא שמרנו תורה ומצוות, אבל כשהחלטתי להביא ילד לעולם אמרתי לעצמי שאני עושה זאת כמו שצריך לפי ההלכה. לא ידעתי הלכות טהרה. לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה בדיקת שבעה נקיים. פשוט הלכתי למקווה כשחשבתי שזה הזמן, וזהו. ככה חשבתי שצריך לעשות. כמה בורות. אף אחד לא דיבר איתי על זה ולא לימד אותי כלום. הייתי בטוחה שאני עושה נכון. חיכינו חודש, חודשיים ואני רואה שלא הולך.

יש לי קטע כזה של פרפקציוניסטיות. אם משהו לא בסדר, אני מתחילה להיכנס לפניקה. בכלל החיים שלנו לא היו פשוטים בזמנים אלו, והרגשתי שכל החיים שלי מתפרקים. היו קשיים בכל מיני דברים, לא רק בהמתנה להריון. בין היתר היו גם הלימודים המפרכים והמתישים שהייתי בהם.

חברה שלי אמרה לי ללכת לרבנית של הישוב שלה. כבר הרגשתי את הייאוש אז הלכתי, לא היה לי מה להפסיד. בסוף השיעור של הרבנית פניתי אליה והסברתי לה את כל הדברים שקורים לי. הרבנית שאלה אותי אם אני שומרת על טהרת המשפחה. לא הבנתי מה היא אמרה, אז אמרתי לה שאני הולכת למקווה. היא שאלה אותי האם אני עושה את כל הבדיקות כמו שצריך, ואני כמובן לא הבנתי במה מדובר, אז שאלתי אותה, איזה בדיקות? היא שלחה אותי למדריכת כלות שתסביר לי במדויק את כל פרטי ההלכה. הלכתי. למדתי את כל ההלכות, ותוך כדי, המדריכה מחזקת אותי מאוד באמונה ומראה לי פן ממש יפה של היהדות. איכשהו, הלב שלי נפתח פתאום. גם חברה שלי, היה לה חלק גדול מאוד בכך שנפתחה לי האמונה, כי ראיתי את כל הניסים שקרו לה, והיא הייתה ממש באמונה שלמה. הרגשתי שזה המקום בו אני רוצה להיות, והתחלתי להתחזק. עשיתי אפילו הסכם ביני לבין הקב"ה שאני אשמור שבת ולא אלמד ביום שבת, ושהוא יעזור לי לעבור את המבחנים הקשים. באמת התחלתי לשמור שבת, ובאמת עברתי את המבחנים, וזה ממש גרם לי להרגיש שמישהו שומע אותי.

אבל עדיין לא הצלחתי להיכנס להריון. הבכי שהגיע בכל חודש כשגיליתי שלא נקלטתי, אני חושבת שאין מילים לתאר אותו. פשוט אין מילים. כאב פנימי עצום שמוציא דמעות ללא הפסקה, ממש מעומק נפשי ונשמתי. כל חודש ככה. פתאום הגיע חג החנוכה. כיוון שהתחזקתי, ראיתי המון סרטונים (של הידברות, אגב) שאומרים שזה חודש של מסוגלות לניסים וישועות. החלטתי שאני עושה הכל הכל הכל כדי לזכות בישועה. תפילות, למידת הלכות חנוכה, תהילים ואני לא זוכרת מה עוד, אבל ממש חיזקתי את האמונה שלי שמשהו טוב הולך לקרות החודש. הלכתי למקווה בשמחה עם הרבה ציפייה ועשיתי תפילות לפני ואחרי.

ואז הגיע הרגע הזה...

הרגע בו אני קולטת שבסוף לא נקלטתי.

זה פשוט לא קרה. אנחנו מחכים כבר 10 חודשים. כל התפילות, התחינות והאמונה שהייתה לי, וכלום לא קרה. בחודש דצמבר וינואר הייתי אמורה לעשות מבחנים מכריעים ביותר, המבחנים הכי קשים שיש. דצמבר מבחן אחד וינואר מבחן שני. אין צורך להסביר כמה שבורה הייתי. למדתי מתוך שיברון, אבל לא יכלתי להישבר, שכן הייתי חייבת לעבור את המבחנים האלה. בסוף עשיתי את המבחנים, ואז לא היה לי כבר אכפת. רק רציתי ילד, זה כל מה שרציתי. לא רציתי לצאת החוצה לראות ילדים או לשמוע שזו בהריון או שזו ילדה. בכל פעם ששמעתי או ראיתי – זה היה כמו צביטה חזקה בבטן ובלב. עברו 11 חודשים, ועדיין אני לא. פה כבר נשברתי. נהייתי אדישה. להכל. לחיים. אני זוכרת שאפילו כשהלכתי לעבוד, הייתי כמו רובוט. כאילו אין בי חיות. הייתה לי עדיין אמונה בה', אבל הייתי שבורה. יום אחד, בדרך לעבודה, דיברתי לה'. אמרתי לו שאם אני שומעת עוד מישהו שנכנס להריון, זהו. אין יותר אני. אין יותר אני הכוונה, לא אכפת לי מכלום יותר. לא אכפת לי מעבודה, לא אכפת לי מהחיים, לא אכפת לי מאף אחד, מכלום. את גודל האכזבה והייאוש אין לתאר. אדישות מוחלטת. לא אכפת לי מכלום יותר. אני זוכרת שאפילו עשיתי את הבדיקות באדישות. הלכתי למקווה באדישות. התפללתי באדישות. הרגשה כאילו האוויר יצא מהגלגלים. זהו, נכנעתי. אני עושה מה שאני צריכה, אבל לא אכפת לי מה תהיה התוצאה. באמת שכבר לא היה לי אכפת.

אני חושבת שחיכיתי 14 יום מאז שהרגשתי בשינוי ועד שביקשתי מהרופא שייתן לי לעשות בדיקות דם. עשיתי בדיקות דם. התוצאה הגיעה למחשב. ראיתי את התוצאה. תוצאה חיובית. חשבתם שאולי עכשיו אני אהיה שמחה? אז ממש לא. מרוב שפיתחתי אדישות חזקה כל כך, גם לזה הייתי אדישה. שמא עשו טעות. אולי, אולי אני לא מבינה נכון. ואז הרופא שלי מתקשר אלי, ואומר לי: "את יודעת שאת בהריון?". אמרתי לו: "כן, אני יודעת", והוא אמר לי: "למה לא התקשרת אלי? איזה יופי זה!". אמרתי לו: "כן". ניסיתי להישמע שמחה, אבל האדישות הייתה עמוק בתוכי. ואז הזמן עבר לו, ולאט לאט אני מרגישה את הייצור הקטן שבבטן שלי, ואני מתמלאת לאט לאט בהתרגשות. ההתרגשות ממש הגיעה כשידענו בוודאות שהכל בסדר (באמצע חודש שלישי), והרופא אמר לנו שזה בן. אני חושבת שזה הרגע בו ממש הרגשתי את השמחה של ההיריון. נמנעתי מזה לפני שעברו 3 חודשים, שאז המצב רגיש מאוד, אבל אחרי שראיתי שזה ממשי, והתינוק בריא והכל בסדר, אז התחלתי להתרגש. ברגע הזה כבר סיפרנו למשפחה, והשמחה הייתה אדירה. ההיריון עבר מדהים, והלידה עברה, ברוך ה', עם הרבה דאגות, אבל בשלום.

ומתי אתם חושבים שהוא נולד? בנר ראשון של חנוכה. הנס שחיכיתי לו כל כך שנה לפני – נולד לי ביום הראשון של חנוכה. הברית הייתה ביום השמיני של חנוכה. יש אלוקים בעולם והוא שמע אותי, פשוט הביא לי נס אחר ביום החנוכה. לא נס של היריון אלא נס של הולדת בן, ביום הראשון של חנוכה. זה סיפור הנס שלי.

הסיפור פורסם כחלק מפרויקט "פרסומי ניסא", שבו גולשי הידברות מספרים על ניסים שאירעו להם. גם אתם חוויתם נס ששווה לשתף? שלחו אלינו טור למיילsupport@htv.co.il