חני וינרוט ז"ל בימיה האחרונים: "אני הולכת למקום הרבה יותר טוב"

שיחה שהעניק דובי וינרוט לעיתון 'משפחה', שופכת אלומת אור זוהרת על דמותה הנאצלת של חני וינרוט ז"ל.

"ביום חמישי האחרון לחייה שוחחה חני עם הילדים ארוכות. כל ילד כשעה וחצי עד שעתיים. היתה זו שיחה פרטית, שיחת פרידה ארוכה ועמוקה, שבה החדירה בכל אחד מהם את מה שרצתה", מספר דובי.

"לשלמה בן ה-12 וחצי היא נתנה אבן למזכרת. היא ביקשה ממנו לרדת לגינה ולהביא מהרחבה זרועת האבנים אבן לבנה וטושים. היא ציירה איתו יחד על האבן מצידה האחד: "עץ חיים היא למחזיקים בה", ומן הצד השני: "ותומכיה מאושר".

"כשנכנסתי בסיום השיחה, שמעתי את קצה הדברים", ממשיך דובי לספר. "היא הסבירה לו שהתורה היא ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, ושבעים פנים לה. 'לעולם לא תלמד באמת, אם לא תאהב את הלימוד ותתחבר אל הפן שמתאים ביותר לנשמתך. דע שתמיד תוכל לעסוק בתורה, אבל ברצינות, באמת, לא כחקיין. תלמד במקום שליבך חפץ באמת ובתמים – ותצליח'. וכאן היא ציירה לב, שבתוכהו כתבה 'מאמא – לשלמה; ה' בכסלו'.

"היא הוסיפה והסבירה לו – איך נכון לומר בעברית תקנית 'אני מחזיק את המשקפיים', או 'מחזיק במשקפיים'? את המשקפיים, כי אם לא נאחז את המשקפיים בידינו – הם ייפלו. לעומת זאת, אם אדם טובע בים ומוצא עץ להחזיק בו, הוא לא מחזיק את העץ אלא בעץ, משום שהעץ מחזיק אותו ולא הוא את העץ. והנה, שלמה", המשיכה האם להסביר, "כאן אנחנו אומרים 'למחזיקים בה' ולא 'למחזיקים אותה'. התורה מחזיקה אותנו. ותומכיה, מי שנתמך בה, מאושר.

עוד המשיכה חני והסבירה בשיחת הפרידה לבנה: "אתה צריך לדעת: ותומכיה מאושר. זהו נתון. מי שהולך בדרך התורה, בדרך הנכונה, מאושר. ואם הוא לא מאושר, הוא לא הולך 'בדרך', הוא הולך בדרך שאינה מתאימה לו. הוא מחקה מישהו אחר ושואף להיות כמוהו". זו היתה שיחת הפרידה משלמה.

ארבעה ימים לפני הסוף הגיע דובי לאשתו, יחד עם הרב חנניה צ'ולק. הרב צ'ולק החל לומר לחני כי 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים', אך היא אמרה לו: 'הרב צ'ולק, אם יורשה לי, החרב שמונחת על צווארי יכולה כביכול להמשיך ולהיכנס – כי אני הולכת למקום הרבה יותר טוב. אני לא מאמינה שזה נחשב ייאוש – כי אני מאמינה בתמים, כשאני חושבת על המוות, שזה יהיה מקום טוב יותר ללכת אליו, אם כך יחליט הבורא. דווקא הרחמים – שאני לא מונעת את עצמי מהם – הם המוות. סיום מסכת חיי על הצד הטוב ביותר".

"מעולם לא שאלתי למה", ממשיך האלמן הגיבור. "וגם חני לא. זו היתה דרכה: לא לשאול שאלות מיותרות".

"התפילה היא לא כספומט", ציטט את דבריה של רעייתו המנוחה. "התפילה היא כלי משוכלל מאין כמותו כדי לפרוק את לבנו מול בורא כל. חני היתה מסבירה לשואלים שהרגישו ש'כבר הרבה זמן התפילות לא מתקבלות' את ההסבר הבא:

"נתאר לעצמנו מה היא התחושה שלנו אם יש לנו ילד שעבר עליו יום קשה או מקרה מצער אחר. הוא ניגש אלינו – אבל לא מצליח להביע את עצמו, לא במילים, לא בבכי ולא בשום דרך אחרת. צר לנו. כואב לנו עבורו. על עצם זה שהוא לא מצילח להגיע לתחושה הטובה הזו, של הפורקן שחשים אחרי בכי מטהר", ממשיך דובי להסביר את משנת חייה של חני. "'אל תפגעו בעצמכם", היתה חני אומרת. "אל תצפו מהתפילה שתהיה כספומט. מה היא מהותה של התפילה? כמו ילד שמבקש לפרוק את הלב ומודה על הזכות הזו. חי אותה, מתרפק עליה ועורג אל הפעם הבאה שיזכה לה שוב', היו דבריה. 'איזו תפילה יחליט אבא לקבל? לא יודעת, וזה גם לא חשוב".

"היא ראתה קשיים, חוותה ימים מאוד קשים, ולא ויתרה על עשר דקות יומיות של תפילה אישית עם רבונו של עולם", מסכם דובי את השיחה. "בתפילתה המסתגרת היה הכל. חיבוק, דמעות, דברים שלא יצאו ממנה כל היום – יצאו שם בחדר התפילה הקטן, בו התייחדה עם קונה".

טור פרידה מחני וינרוט ז"ל