אמהות מעצימה: הכתובת על קירות לבם של "ילדי כאפות"

לפני ימים ספורים העלתה גברת יקרה בשם דבורי וקשטוק פוסט כאוב בו תיארה איך כילדה חוותה טלטלות נפשיות מעיקות שכמעט גרמו לה לאבד את נפשה. מורה ערנית ובעלת תושייה הצילה אותה מרדת לבאר שחת.

לאחר קריאת הדברים החלטתי להעלות סדרת טורים העוסקת בנושא הכאוב של קריאת ה"כתובת שעל הקיר", זיהוי מצוקות ילדינו, דרכי הטיפול בהן, והתמודדות ראויה מול אנשי המערכת החינוכית.

מטרתה של סדרת טורים זו הינה להפוך אתכם למשתתפים פעילים, הקוראים והקוראות, בדרך להצפת חשיבות הנושא והטיפול בו, כמו גם הכרת הורים נוספים לילדים המתמודדים עם הבעיות המתוארות בהמשך, ואף להתאגד כקבוצת חיזוק ותמיכה. אי"ה תוך מספר חודשים תפתח הנהלת האתר פורום ייעודי למטרה זו, ועד אז, נשמח לקבל מכם תגובות, שאלות ושיתופים מכובדים ומכבדים בסוף כל טור. כל שיש לעשות זה להוסיף תגובה בחלק התחתון המיועד לתגובות. מפעם לפעם אשתדל בע"ה לעלות און ליין, לעשות סדר בראשכם ואף להגיב לשיתופיכם.

אני סומכת על שיתוף פעולתכם!

לפניכם הטור הראשון בסדרה (ובעקבות שלל ההקדמות, גם הארוך ביותר).

אתחיל בשיתוף אישי. תוך קריאת דברי הגב' וקשטוק עלו מתוכי זיכרונות כאובים מילדותי. כיום הם כבר אינם מציפים ומכאיבים כבעבר, ורק התובנות, הלקחים והצמיחה להם זכיתי בעקבותיהם, אולי אף אומר, בזכותם, הם שמלווים אותי בכל רגע ורגע, ומסתמא ילוו אותי עד יומי האחרון. ריפוי נפשי התאפשר בזכות מסע ארוך אליו יצאתי, בחסדי שמיים עלי, לפני כחמש-עשרה שנה, החל מהחזרה בתשובה ועד לתהליך הטיפולי-רגשי שעברתי, זה שהביא אותי להוציא לאור את ספרי הראשון (השני כבר בדרך): "כבר לא ילדת כאפות".

כילדה חוויתי התעללות חברתית שנמשכה שנים ארוכות ואיימה לכתוש, לשבור, לרסק את נפשי הפצועה (דאז). לצערי הרב, הטראומה לא נותרה בין כותלי בית הספר, אלא כילדה, לאחר מכן כנערה, כבחורה ועד להיותי אישה נשואה – ליוותה אותי כעננה שחורה שהעיבה ולעיתים אף סיבכה את חיי.

אביבית, גיבורת הספר "כבר לא ילדת כאפות", היא ילדה ממוצעת הזועקת מבין השורות את קריאות מצוקות נפשה, אלו שהיא איננה יודעת כיצד לשחרר ולבטא, מלבד דרך מרד עיקש ונחוש במערכת, בהורים ובמוסכמות.

הספר המתאר את חוויותיה, מחשבותיה ותחושותיה של אביבית לנוכח התמודדותה ב"ג'ונגל" החברתי, מיועד להורים מצד אחד, ומאפשר הצצה יחידה מסוגה לראשו של ילד, תוך שהוא מלמד לקרוא את מפות נפשם והתנהגותם של הילדים באופן נכון ואמיתי. מאידך מיועד הספר לילדים, שכן, הוא מאפשר לכל ילד שעובר קשיים אישיים וחברתיים, או הופך עד להתעללות באחרים, לקבל שיקוף, תיקוף והזדהות עם רגשותיו, כמו גם דרכים להתמודדות וטיפול במצב. זהו ספר חובה בכל בית!

במהלך הטור שלפניכם, ואלו שבע"ה יגיעו לאחריו, אביא קטעים קצרים מהספר, בסופם אנתח את התובנות שניתן להפיק מהם.

הקטע הראשון שבחרתי להביא עוסק בטעות אחת יותר מדי, המלמדת על נכונות הפתגם – "על טעויות משלמים". במקרה שלפנינו הטועה היא המורה, ועל טעותה משלמת גיבורת הספר:

"אני חוזרת מההפסקה ומתיישבת במקומי. המורה נכנסת לכיתה בסבר פנים חמורות, והפעם בקול תקיף ומאיים מכריזה, "כיוון שאף אחד לא לקח אחריות, ומי שאמור היה להשכיל להתוודות ולהחזיר את חפיסת הגירים לא עשה זאת מבלי שאף אחד ידע על כך, אינני חוזרת לסדר היום. אני מבקשת מכל התלמידים לשים תיקים על השולחן ולשלב ידיים. אתם הבאתם זאת על עצמכם. כעת אעבור בין התיקים, עד שאמצא את הגירים. אוי לו לאותו תלמיד שהגירים ימצאו בתיקו".

רחש געש בכיתה, התלמידים בוחנים האחד את השני ומביטים לכל הצדדים כמבקשים לאתר בעיניהם מיהו הגנב. גם אני כמותם תרה בעיני, בניסיון לאתר חשודים, אולי אמצא את הפושע. רחש התיקים המורמים על שולחן הלימודים ולחשושים כביכול שקטים, מקימים רעש גדול וההמולה רבה...

המורה מוציאה מהתא הצדדי שבילקוט הגב שלי חפיסת גירים צבעוניים! אותם גירים אבודים. היא מתבוננת בי במבט יוקד אש ואני לא מבינה מה קורה פה.

לחשושים וצחקוקים פושטים בחלל הכיתה, ונשמעים מכל פינה. אט אט מופנות אלי עיני כולם. מכל צדדי אני שומעת "נמצאה הגנבת! היא הגנבת, הנה הגנבת"...

"זו לא אני שלקחתי את הגירים", אני מנסה לומר למורה. אני רוצה לצרוח... "אין לי כל מושג איך הם הגיעו דווקא לתיק שלי"... דבריי נופלים על אוזניים ערלות. אני רואה שהקרב האכזרי שלפני אבוד, תמונה אחת שווה אלף מילים. מגרוני בוקע קול שנחנק ונשנק. אני מנסה לאזור כוחות ולומר לה שוב, אך הדבר היחיד היוצא מפי היבש הינו גמגום שלדאבוני מצחיק את כולם, ואז נשמע פרץ צחוק עצום ומתגלגל.

המורה מביטה בי בעיניים דרקוניות יוקדות אש ודורשת ממני לאסוף את חפצי, לקחת את התיק ולגשת לחכות לה עד ההפסקה אצל גבי המנהל. עוד היא דורשת שבזמן שהותי שם, אספר לו מדוע נשלחתי אליו. אני מביטה בה בעיני הרכות, הרטובות, העצובות, כל כך עצובות, ושונאת אותה, כל כך שונאת אותה...

אני רוצה שתבחין במצוקתי הקשה מנשוא, אך זה לא קורה. אני קפואה על מקומי והיא רק חוזרת על דרישתה שאקום ברגע זה ואצא לחכות לה בחדר המנהל...

ברגע בו דלת הכיתה נסגרת אחרי, אני פוצחת בריצה לעבר חדר השירותים המצחין. בפינת תא קטן אני יושבת, מכווצת כעובר במעי אימו וממררת בבכי תמרורים...

הצלצול הגואל, ורק הוא, מצליח לרוקן את חדר השירותים הצפוף ולהשאיר אותי סוף כל סוף לבדי.

שקט, קצת שקט באוזני. צליל אחד עוד נשמע, צליל של משהו שנשבר, נשבר בי ללא שוב. מעשה טיפשי אחד אשר הופך ומשנה את כל מהלך חיי".

ברור ופשוט לי שלאחר קריאת הקטע (המובא בדילוגים), דואב לב הקורא בו מתעורר כעס פנימי לגיטימי כלפי אותה מורה, שטעתה ובגדול, ופעלה כשם שפעלה. אולם רגע לפני שאנו הופכים את כל צוותי ההוראה למתעללים בפוטנציה, רצוי שנתבונן באומץ רב אל תוך עצמנו ונשאל – האם אין אנו פועלים לא אחת באותו האופן ממש? אנו ההורים שאמורים לתמוך, להוביל, לטעת אמון ומוטיבציה בילדינו, האין אנו שמים עצמנו כשופטים הקובעים מי צודק ומי טועה, מי אשם ומי חף מפשע אף שלא נוכחנו במקום, ולא ראינו את הדברים במו עינינו?

אני מאמינה שהתשובה ברורה לכל.

בדברי אלה אין כוונתי לחפש אשמים, או לספר על הורים שגורמים ל"שריטות" בנפש ילדיהם. הפסיכולוגיה המודרנית, שכבר מזמן הפכה את כלל ההורים לחשודים עיקריים בהרס נפשות ילדיהם, עשתה זאת יותר מדי טוב, עד שהביאה להתערערות והתמוטטות טוטאלית של הסמכות ההורית.  את הדברים הבאתי על-מנת שנסיק מספר מסקנות:

1. כולנו בני אדם! גם מחנכי ילדינו. מכיוון שכך, טעויות הן חלק בלתי נפרד מהמציאות. תיקון הטעויות מתאפשר כשמודים בהן, מדברים עליהן ולמדים מהן.

2. אם זיהינו שינוי משמעותי בהתנהגותו או מצב רוחו של הילד, צריכות להבהב אצלנו הנורות האדומות. רוב ההורים אינם יודעים כיצד להכיל את התנהגות ילדם או להתמודד עמה כראוי, ולכן הפניה לקבלת עזרה מקצועית הינה בגדר פיקוח נפש ממש.

3. אם הילד מספר על איש צוות ממסגרת ההוראה שמתנכל לו, יש לקחת אוויר ולפעול. אולם חשוב לעשות זאת בצורה שקולה. אין לקחת שום אמירה, הן מצד הילד והן מצד איש החינוך, כאמת מוחלטת. עלינו לברר וללבן את העניין משני צדי המטבע, בתבונה רבה ולא מתוך דחף אמוציונאלי. אני מציעה בכל שלב להתייעץ עם הרב האישי שלכם (ואם אין לכם עדיין כזה, אז הגיע הזמן שתעשו לכם), שינחה אתכם לפעול בדרך הנכונה והטובה ביותר כדי למנוע עוגמת נפש ונזקים מיותרים. בדעת תורה של אדם ירא שמיים תמיד ישנה סיעתא דישמיא (עזרה משמים) גדולה.

עד כאן לעת עתה, ובע"ה ניפגש בטור הבא בסדרה.

שלכם, חגית אמאייב