אבא, שוב אני שולחת לך מכתב, אך המכתב שלי לא נענה

אבא, שוב אתה מקבל מכתב ממני, מכתב מהבת שלך, זאת שנמצאת בבלתי נודע.

שוב אתה מקבל מכתב מהבת שאתה כל כך מחכה לה, מהבת שלא יודעת איך לחזור אליך.

ושוב המכתב עולה למעלה, נכנס לחדר ההמתנה ומחכה למספרו, מחכה למענה ולו הקטן ביותר. שוב המכתב נענה בצורה כזו או אחרת, והתשובה נשלחת בחזרה, אך בשונה משליחתה – היא חוזרת בדממה מוחלטת, באופן שכמעט שלא מבחינים שהיא נענתה בכלל. לפעמים המכתב החוזר הוא כה קטן, עד שלא מבחינים בו מכאן, מהמקום הנמוך שאנחנו נמצאים בו. לרוב אנחנו מתמלאים בכעס, מדוע התשובה לא נענתה, בשעה שאיננו יודעים כלל שהתשובה ממתינה לנו ממש קרוב אלינו, שם מעבר לפינה, מחכה רק שנעמיק את החיפוש אחריה. לרוב אנו מתייאשים ובוחרים לפתור את בעייתנו ולמלא את בקשותינו באופן עצמאי, ו...הופ, כמה צפוי או בלתי צפוי – הבעיה נפתרה, הבקשה התמלאה מעצמה. למעלה, אי שם במחלקת הקבלות מצפים למכתב תודה, לאישור שאכן הבקשה התקבלה, אך...הזמן עובר לאיטו, ואין אף מכתב שהתקבל בחזרה. וכך הדבר חוזר על עצמו במשך תקופה ארוכה.

ואיך בעצם מאשרים שבקשתינו התמלאה? שהבעיה אכן נפתרה?

במילה אחת שמסכמת הכל – פשוט צריך לומר תודה!

תודה על החיים האלו שנתת לי, כי זה בכלל לא מובן מאליו. כל רגע ורגע של נשימה זאת מתנה ענקית.

תודה על הבריאות, על הגוף שמתפקד בצורה מצוינת, שלא כמו רבים מאחינו ששוכבים מרותקים למיטותיהם בבתי חולים.

תודה על בית חם, על מיטה לשים את הראש בכל לילה, כי יש אלפי אנשים חסרי בית, קטנים וגדולים כאחד.

תודה על הורים מקסימים ומשפחה נפלאה, כי גם זה לא פשוט בכלל בדור שלנו, שבית נשאר שלם ולא מתפרק.

תודה על האוכל, על הבגדים, על כל הדברים הקטנים שכמעט ולא שמים לב אליהם ולוקחים אותם כמובן מאליו.

תודה על האפשרות בכלל להתיישב ולכתוב לך את כל הדברים האלו. לא לכולם יש האפשרות הזאת.

וכן, אבא, צריך לומר תודה גם על דברים שלא מסתדרים. גם על הרעה צריך להודות בדיוק כמו על הטובה.

אז...

תודה על עוד כאב נפשי ופיזי שנתת לי, כי אני יודעת שזה מגיע לי.

תודה על עוד פחד מדבר כזה או אחר.

תודה על עוד חלום שמתנפץ עוד טרם החל להתגשם.

תודה על עוד ועוד רגעי ייאוש ותסכול שמשתלטים עלי מיום ליום.

או בעצם אפשר לסכם את זה כך –

תודה, אבא, על החיים האלו, עם כל מה שהם כוללים, את הטוב ואת הרע.

כן, פשוט תודה!

אבל, האם אפשר לשלוח אליך רק עוד מכתב אחד? עוד דרישת שלום מהבת שמחפשת אותך?

אבא, אני רוצה כבר שהחיים שלי ייראו אחרת, רוצה להרגיש סיפוק בסופו של יום, רוצה לדעת שיש לי מטרה כאן בעולם, רוצה להתעורר בבוקר ליום שמח, לקום עם חיוך זורח, רוצה כל כך להאמין בך, לזכור תמיד שכל מה שאתה עושה הכל לטובתי, גם אם זה קשה ולא מובן, רוצה רק לבטוח בך שיצמח מזה משו טוב בשבילי.

אבא, רק אתה יודע כמה קשה עכשיו, יותר מתמיד, כמה כלום לא הולך והכל רק מסתבך יותר ויותר. רק אתה רואה ויודע את כל הניסיונות האלו שבאים אלי בזה אחר זה, ומהם אני בעצם אמורה לזנק למעלה – אבל במקום זה נופלת יותר ויותר למטה. רק אתה רואה באמת את מה שמתחבא מאחורי החיוך המזויף והצחוק החלול, רק אתה רואה ושומע את הבכי והדמעות שזולגות בכל לילה מחדש, רק אתה שומע את הסערה שמתחוללת בתוך הלב השקט.

אבא, נמאס לי לשחק את המשחק של החיים בצביעות שכזו. אני רוצה לשמוח באמת! רוצה לאהוב את החיים ושהם יאהבו אותי בחזרה!

בוס שלי, ניסיתי כמה פעמים להגיש לך מכתב התפטרות. לוותר על הכל, להפסיק להילחם על עצמי, לעצור את המרוץ המטורף הזה, להפסיק לעבוד קשה...

בוס יקר, העבודה הזאת לא מתאימה לי בכלל. התפקיד שהטלת עלי גדול עלי בכמה מידות, איני יכולה למלא את התפקיד הזה. איני ראויה לו בכלל, אני חלשה מכדי לבצע אותו על הצד הטוב ביותר, אין בי טיפת חשק ורצון למלא אחר הוראות היצרן, אני רק אקלקל אם אמשיך בעבודתי.

אם כן, בוס יקר וחשוב, תמצא לך אחת שתמלא את מקומי. אני בטוחה שהיא תדע לעשות את זה בצורה המושלמת ביותר, הרי ידוע לכל שאינך מתפשר בבחירת העובדים שלך.

אך לא, המכתב לא התקבל. אין לך כל כוונה לקבל את רצוני להתפטר. במקום זה הנך ממשיך לשלוח אלי עוד ועוד הזדמנויות להוכיח את עצמי, עוד כל מיני משימות שעלי למלא. אני לא יודעת למה, אך אתה, בוס יקר, ככל שאני מזלזלת יותר בעבודתי – אתה נותן בי יותר ויותר אמון. יש מצידך יותר ויותר אהדה להשקעתי, אתה שולח יותר ויותר עידודים.

אני צורחת אליך כבר בלי קול שאין לי כח להמשיך לעבוד ולהלחם על מקומי, אבל... מצידך יש רק שתיקה שנדמית כנצח, עד שאתה אומר שנכון, זה לא קל ולא פשוט, והעבודה אכן דורשת מאמצים אדירים. אני טוענת שהעבודה הזאת גדולה עלי, ואין לי היכולת למלא את ההוראות בצורה הטובה ביותר – ואתה מצידך מחייך ואומר בטון הכי שליו ומרגיע – רק אני יודע מהם הכישורים שלך באמת, רק אני יודע לאן את באמת מסוגלת להגיע, אני היחיד שיודע מהו גבול היכולות שלך.

וזהו, כאן נגמר דו השיח שלך עם הבוס הגדול.

הוא הלך והשאיר אותך עם המחשבות.

ואת יושבת לך לבד, וחושבת על כך שתיאלצי להמשיך ולהילחם בעבודתך, שלא מוותרים עלייך בקלות שכזאת, שאין לך מנוס מלהמשיך בעבודה, ואת מבינה שכל שנשאר לך לעשות זה לשנס מותניים, לאגור כוחות, לקחת נשימה עמוקה- ו... קדימה, לעבודה!

ולפתע מכה בך ההכרה –

אין לך כח? אז תבקשי ממנו!

אין לך הכלים? בקשי ממנו, והוא ייתן לך!

קשה לך? תפני אליו!

רע לך? תבכי לו!

אז אבא, אני מרימה עיניים לשמיים, וצועקת אליך בדמעות – תרים אותי מהמקום שבו שאני נמצאת! תן בי את הכוחות להתגבר על כל הניסיונות האלו! תעזור לי לפעול לפי הוראות היצרן!

א-ב-א!

הבת שלך.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.