בעלי תשובה? אי אפשר לפרמט את העבר

בפרשתנו, אברהם אבינו מכונה "זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כ"ד, א'), ומביאים המפרשים (בשם הזהר) שהביטוי: "בָּא בַּיָּמִים" מלמד שהוא בא לשמים כשכל ימיו עמו – כל ימיו היו מלאים בעבודת ה' מלאה ושלמה.

נשאלת השאלה, איך יתכן שאברהם הגיע לשמים עם כל ימיו? הרי אברהם אבינו לא נולד שומר מצוות, רק בגיל מסוים (שלוש או גיל ארבעים, תלוי בדעות שונות בחז"ל) הוא הכיר את בוראו, ועד אז הוא היה רחוק מעבודת ה'. היאך הביא איתו לשמים את כל הימים, גם הימים לפני שהכיר את בוראו? זו שאלה חזקה בפשט, והתשובה רלבנטית במיוחד לנו, בעלי התשובה.

עד גיל ארבעים אברהם אבינו חיפש את הדרך, והלקח שנלמד מכאן הוא שהחיפוש עצמו – גם הוא חלק מעבודת ה'. ויותר מזה, הרי גם בימיו הראשונים, אברהם אבינו למד והתנסה, וחוה חוויות שונות. ברגע שאברהם החל להיות עבד ה', הוא השתמש גם בכל העבר שלו, תיקן אותו וקידש אותו – למפרע – לעבודת ה'.

יש בעלי תשובה שמגדירים את עצמם כבני חמש או עשר, ומתעלמים מהתקופה שקודם התשובה. זאת טעות. הקומה התורנית שבנו נבנית על קומה של אישיות, דרך ארץ שקדמה לה, וזה לא יהיה חכם להתעלם ולנסות למחוק את הקומה הזו.

בעלי תשובה רבים מגלים את זה בשלב מאוחר. אחרי שמתפוגגים האורות של ההתחלה, ההתלהבות הטבעית נכנסת לשגרה, ופתאום הם מרגישים שהם אמנם בנו בנין גבוה, אבל חסרה בו הקומה הראשונה. מבחינה תורנית הם בנו את עצמם יפה, אבל הם עצמם הלכו קצת לאיבוד בדרך, והבניין היפה שלהם חסר את הקומה הבסיסית, הם עצמם. ולא צריך להיות מהנדס להבין שבניין לא יכול לעמוד באוויר.

זה כמובן לא אומר, חלילה, שעבודתנו היתה לחינם. כל צעד טוב שעשינו בכיוון הקדושה עשה הרבה, משאיר רושם שעוד ישוב ויתחבר. אבל יש איזה שלב שפחות אוהבים לדבר עליו, אך הוא חשוב מאד בהתפתחות שאנו עוברים בתשובה שלנו, שמחייב קצת עצירה, וחיבור לעצמנו. שלב שבו מבינים שהעבר לא היה רק רצף חטאים, אלא מעורבים בו הרבה יסודות אישיותיים שנפספס בגדול אם נתעלם מהם.

יש מה ללמוד כאן מהאגוז: "תוכו אכל, קליפתו זרק". יש לנו תובנות רבות מהעבר, מכל מיני דברים. מההיסטוריה שלי ושל משפחתי ושל עמי. "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר". כן, יש לי לקחים ותובנות. גם אם ננסה להתעלם מהם זה לא יעבוד. רחמנא ליבא בעי, הקב"ה רוצה שניתן את ליבנו. לפרמט את העבר אי אפשר, צריך להכיר בו ולהכיר אותו, כדי להצליח לחבר אותו.

כאשר בוחרים לוותר על זה, עלולים להגיע תוך כמה שנים למצב מצולק ומריר, עם מבט מיואש, להפוך להיות קרבנות מלחמה שמסרו נפש, ולא השכילו לדעת שגם בהלכות מסירות נפש יש עבודת בירור. יש פרשה שלמה בתורה, פרשת המעפילים, שמלמדת אותנו שלא כל מסירות נפש אכן רצויה לפני ה׳. צריך לדעת שרצון ה׳ הוא שניקח אחריות, שנבין שרצון ה׳ כולל מאיתנו גם עבודת השבה אל הלב, וזה דבר שמחייב התבוננות פנימית, הכרה בצרכים שלי, במיוחדות שלי.

לרכישת ספרי הרב דן טיומקין להדרכת בעלי תשובה בהידברות שופס, לחצו כאן.