בן צדיק – מול בעל תשובה

בפרשתנו מסופר שאף על פי שגם יצחק וגם רבקה התפללו לזרע של קיימא, ה' נעתר לתפילת יצחק, מפני שהוא צדיק בן צדיק. לא נוכל לברוח מזה; התורה משבחת צדיק בן צדיק יותר מאשר צדיק בן רשע. אפשר להקשות על זה (מכל מיני מאמרי חז"ל שמדברים על מעלת בעלי התשובה), אבל אחרי כל התירוצים, יש מעלות שיש בצדיק בן צדיק שאין בבעלי תשובה, ויש בזה לקח חשוב לכל יהודי, ובמיוחד לנו, בעלי התשובה.

אצל צדיק בן רשע, מעבר לקשיים ולאתגרים, יש גם כל מיני סוכריות בדרך. חוויות, התחדשויות והתפעלויות. זו נקודת חיבור אישית חדשה בעולם, לדברים מדהימים, לא מוכרים. מאד מסקרן ומעניין לקרוא דיוטגמא (אגרת) שרק היום הגיעה.

לעומתו, לצדיק בן צדיק יש ניסיון גדול, כי אין לו התחדשות ואין לו מקוריות. קשה לקרוא "כאילו" היום מצווך. הלב לא מתפעל מההתחדשות. המפרשים מסבירים שזה היה הניסיון של יצחק בן אברהם. לחפור אותן הבארות שחפר אביו, שאביו כבר קרא להם שמות. הוא הולך בדרך סלולה, וזה עושה את העבודה יותר "טכנית", עם פחות הרפתקאות חידוש, פחות תחושת שייכות. ולכן דווקא על יצחק נאמר: "ויעתר לו". הוא לא התפתה לחפור בורות חדשים, מי יודע איזה נחשים ועקרבים הוא היה יכול למצוא בהם. הוא נדרש לחפור באר שכבר חפרוה. ניסיון גדול.

איפה זה פוגש אותנו? מסתבר שרוב בעלי התשובה אינם עונים על ההגדרה הבינארית "צדיק בן רשע". לא כולנו כאלה צדיקים, והורינו אינם כאלה רשעים. ממש לא. אבל חייו של "מתחזק" מלאים הרפתקאות וחידושים (לצד קשיים, אבל זה נושא לטור אחר). לעומתנו, חייהם של אלה שנולדו לתוך עולם של תורה ומצוות, שהתרגלו מגיל כה צעיר לומר "שמע ישראל" וברכת המזון, הרבה יותר שגרתיים.

זה רלבנטי כשמדברים על חינוך. על ציפיות ריאליות מהילדים. שותפי לארגון "מענה", הרב עופר גיסין, סיפר לי שהוא נשאל פעם על ידי בעל תשובה שהיה מאד מוטרד מכך שבנו לא מברך ברכת המזון בכוונה, וכששאל אותו הרב בן כמה הילד, אותו בעל תשובה מוטרד אמר שהילד בן חמש. סיפור אמיתי שממחיש איך חוסר מסורת יכול לפגוש חינוך בציפיות מדומיינות. ילדינו אינם בעלי תשובה, הם כתינוקות שנשבו בעולם של שומרי מצוות, שלא "אורות" זה מה שמניע אותם, והציפיות שלנו מהם צריכות להיות בהתאם. אבל אצלנו, כל רצון או דחף (טבעי לילדים) לא נראה לנו מספיק תורני, ומיד מאיים עלינו. עלינו להבין שיש פער רציני מאד ביכולת שלנו להבין מה עובר על ילדינו. לא יועיל בזה רק לקרוא ספרים או עלונים, העצה היחידה לדעתי היא פשוטה מאד: לתת הרבה חום ואהבה, ולהתאזר בסבלנות ובאורך רוח.

אבל לפני שניקח את זה לילדים שלנו ולענייני חינוך, אפשר לקחת את זה גם על עצמנו. יש איזה שלב בתשובה, בדרך כלל אחרי 10 או 15 שנים, שההתפעלות קצת מתפוגגת. כבר מתחילים לדבר באמצע הקדיש. זה חלק מהעניין, זו עליית מדרגה, לבחינת צדיק בן צדיק, לעבודת השם גם כשאין את ההתחדשות וההתפעלות של ההתחלה. אבל זה אתגר חדש מסוג אחר, שגם בלי ההתלהבות, גם כשהחיים הופכים ליותר קרב הישרדות שוחק, לא להיכנע, ולהמשיך תמיד לנסות לחפש ולהתחדש.

יהי רצון שנצליח!

לרכישת ספרי הרב דן טיומקין להדרכת בעלי תשובה בהידברות שופס, לחצו כאן.