"לוקח נצח להפשיר": שיר מיוחד לחנוכה, מקולמוסה של רווקה מתבגרת

לוקח נצח להפשיר, לקלף את הקליפות

לוקח נצח להאיר, בחנוכה הזאת

לוקח נצח לדבר, כמעט עוד נצח לשחרר

ובסוף - מי יזכה בלב אוהב, ומי לבד - לעוד שנה יוותר?

לוקח נצח לאחות, לוקח נצח לסמן

את השביל שלי אליך. 

לוקח נצח להתאמץ, ומתוך הריק הנוגן

להאיר אבוקתי מול עיניך. 

לוקח נצח לחכות, לוקח נצח להגיד

ומה יהיה אם, ומה אם לאו. 

הלב נבגד, אין לו כוח להתמיד

אין לו פנאי להתבונן מהצד עכשיו. 

לוקח נצח להבעיר, לוקח נצח לכבות 

פך שמן קטן הוא בנשמתי. 

ואיה הטיפות הטהורות, ומי ימציא לי מחדש אותי

שאוכל סוף סוף, עם הנס להיראות?

לוקח נצח לבקש, לוקח נצח להסביר

ונדמה שמעולם לא למדתי את הדרך. 

כבר אין לי מילים, נותרתי רק עם שיר

ותקווה דלה שהוא ימצא בי את הערך. 

כי לוקח נצח להבין, ולוקח נצח למלא

את הפך החלוד ברגשות חדשים. 

ומי ידע מה יילד לי היום, 

בין תפילות ונרות לוחשים?

כי לקח לי נצח להפשיר, ולקח לי נצח להבעיר

ולקח לי נצח לכתוב את המילים בזה השיר. 

תפילה קטנה אזוקה בנחושתיים, 

כבלי ברזל על שתי ידיים, 

ופך קטן, 

אינו מובן

שמספר נס שקרה כאן בינתיים. 

בזמן שאני הפשרתי, בזמן שאני בערתי

בזמן שאני חשבתי, התפללתי ולא הבנתי. 

בזמן שאני ניסיתי להסביר, 

וקיוויתי שיובנו מילות השיר, 

זמן חדש התבשל לו באוויר. 

בשורה אחרת, ניגון מאיר...

וכך זה תמיד בחייו של יהודי, 

שלא שוכח לבקש מול הרוגע והאש. 

שלא שוכח להזכיר, 

מול השקט המחפיר - 

אני כאן, בורא עולם, 

ויש בי עוד טיפות של שמן טהור,

ששואפות הן להאיר. 

אני כאן, בורא עולם, 

ויש בי עוד תקווה. 

שיום אחד, תפציע נשמתי, 

עם אור של אהבה. 

שיום אחד, כמו זה היום, 

לא שמונה מהם אבקש. 

רק יום אחד, שבו נשמתי, 

על רגשותיה הכנים - 

תתאושש. 

ויותר לא תתבושש, 

לנסות להבעיר עוד יום של המתנה

לזיווג משורש נשמה. 

למשלוח שירים פרי עטכם למדור השירה של הידברות כתבו למייל shira@htv.co.il