הרב גולדשמידט צוחק למלאך המוות: "לא רוצה למות, יש לי עוד הרבה מה להספיק"

"זכיתי להדליק בחג החנוכה נרות עם ילדיי, עם נכדיי, עם משפחתי", אומר לנו הרב קלמן גולדשמידט בקול נרגש. "זה לא מובן מאליו, לגמרי לא מובן".

הוא מתרגש, ללא ספק, אבל קולו יציב וחזק. סיפורו הפלאי שעלה לכותרות ערב נר ראשון של חנוכה הצליח להכות גלים, ודומה שאין מי שלא שמע על הרב חולה הסרטן שאושפז בערב חג החנוכה בבית החולים הדסה עין כרם כשכליותיו חדלו מלתפקד. הרופאים היו פסימיים וטענו כי מצבו קשה מאוד, אך כעבור יומיים הוא שוחרר לביתו, ואף זכה להדליק נרות חנוכה עם ילדיו וצאצאיו.

"הרופא שטיפל בי אמר לי שזהו נס רפואי, ממש ככה, ואתם יודעים מה אני אמרתי לו? אמרתי לו שזהו נס חנוכה האישי שלי. הקב"ה החליט להשאירני בעולם כדי שאזכה לחזק אנשים, וזה מה שאני מבקש לעשות, זה התפקיד שלי".

גידול בגודל של כדורגל

המחלה הממאירה התגלתה בגופו של הרב קלמן גולדשמידט לפני כשנתיים וחצי, בחודש תמוז. הוא הגיע לבית החולים כשהוא כבר היה מודע לכך שיש לו גידול בבטן. "לא יכולתי שלא להיות מודע", הוא מספר. "הגידול היה כל כך גדול, בגודל של כדורגל... כמו שילדים משחקים ושמים כדור מתחת לחולצה, כך גם נראיתי אני. זה בלט, כי הפנים שלי היו רזות מאוד וכך גם החלק העליון של הגוף, אבל בבטן היה ניתן להבחין ב'כדור' וגם הרגליים היו מנופחות. כשהגעתי לבית החולים אמרו לי הרופאים שהמצב מאוד לא טוב והציעו כימותרפיה, אבל אני החלטתי שלא להתיש את גופי בהקרנות ובטיפולים והעדפתי לבחור ברפואה הטבעית.

"בתקופה הראשונה, לאחר שהתגלתה אצלי המחלה, אכלתי רק ענבים. שלושה שבועות של ענבים, ואחר כך בהמשך הוספתי גם מאכלים נוספים, לפי הדרכת המטפל הטבעוני שהלכתי אליו, וזה עצר את התפשטות הגידול".

איך אתה יודע את זה? הרי אמרת שלא ביקרת אצל רופאים!

"לא ביקרתי אצל רופאים, כי הם אמרו שבכל מקרה אין מה לעשות אתי ואין תרופה שהם יכולים להציע. אבל בכל יום בדקתי את גופי. בתחילה הגידול לחץ על הריאות, ובהמשך, אחרי הדיאטה שעשיתי, כבר יכולתי להכניס את אצבעותיי בין הגידול לריאות. זה הוכיח לי שהוא כבר לא גדל עוד. כלומר - המבול עצר".

במשך השנתיים האחרונות ממשיך הרב גולדשמידט לצרוך תזונה טבעית בלבד. "אני לא אוכל קמח, לא סוכר, לא דברים מטוגנים וגם לא בשר. בליל שבת אני אוכל מרק ירקות עם ברוקולי וירקות שורש וגם דגים. אשתי היא הדיאטנית שלי, היא שומרת עליי ונותנת לי רק את מה שטוב עבורי.

"האמת היא", הוא מוסיף, "שהתחושה שלי היא שהקב"ה פשוט דואג לי ואוהב אותי. הוא שלח לי את המחלה כדי לרפאות אותי. אני אומנם חלש גופנית, אבל דווקא בתקופת המחלה למדתי איך להבריא את גופי. איך לצרוך מזון נכון ומתאים. לא הייתי זוכה לכך אחרת".

אבל אתה סובל!

"ברור שאני סובל, קשה לי. אבל אני לא מתלונן. זכיתי ויש לי בית, משפחה, ילדים ונכדים. יש מערך שלם של כלייזמרים שמשמחים אותי במשך כל ימי מחלתי, וגם אלפי בני אדם שמתפללים עליי ורוצים שיהיה לי טוב. יש לי מיטה נוחה ונקייה, ספרי לימוד ושקט נפשי. זה לא נקרא לסבול. לסבול זה אושוויץ, באושוויץ אנשים יכלו לחלום להיות במצב שלי. בכל פעם אני חושב לעצמי – מה הייתי עושה אילו הייתי ערירי חלילה, בלי כל האנשים שמסביבי? ברור לי ששפר עליי גורלי. אני חייב להודות על כך בכל רגע ורגע".

אתה לא חושב לפעמים מה היה אילו החיים נראו אחרת?

"דווקא אני חושב על כך. יש לי תכונה שגורמת לי לראות את עצמי מידי פעם מחוץ לעניינים. אני מתבונן אז על עצמי ורואה את הסיפור שבורא עולם מספר ואת התפקידים שהוא ייעד לי, ואני  דווקא נהנה מהם מאוד.

"מכירים את אפקט הפרפר?" הוא שואל לפתע, "יש חוק פיזיקלי שאומר שכאשר פרפר מנופף בכנפיו בצד אחד של העולם, הוא יכול לגרום לאפקט של תזוזה שיניע גם דברים נוספים, עד שיוביל לכך שבקצה השני של העולם יהיה צונאמי. כך גם אני מרגיש. כולנו, כל עם ישראל, ערבים זה לזה. אנחנו כמו קבוצה ענקית של פרפרים. לא ייתכן שנעשה משהו בלי להשפיע אחד על השני. הקב"ה נתן לי מכה, ועל ידי המכה הזו זכיתי לעורר כל כך הרבה אנשים. בשבוע האחרון שבו אושפזתי קיבלתי אלפי הודעות מאנשים שהתפללו לרפואתי ושהתחזקו באמירת 'אשר יצר', שזה דבר שביקשתי לחזק בו את כולם. אלו הדברים שריפאו אותי. בזכותם אני כאן..."

"אני מרגיש מאושר"

לא תמיד היה הרב גולדשמידט יהודי מאמין. "אמנם סבא שלי שעל שמו נקראתי – קלמן, היה יהודי פולני ירא שמיים, אבל אבי, בנו, נולד לתוך שנות מלחמת העולם הראשונה, והוא לא זכה להכיר את הקב"ה. אני כבר גדלתי בארץ, אך מכיוון שאמי הייתה אישה חולה, נשלחתי לגדול בקיבוץ, וגדלתי שם ללא שום אמונה ובלי לדעת דבר על היהדות. בסופו של דבר התגייסתי לצבא ושירתי במשמר הגבול".

בהמשך דרכו הוא הפך לשחקן, והצליח מאוד בהופעות לפני קהלים שונים, אלא שאז הוא החל בהדרגה להתוודע ליהדות. "אני לא יכול להצביע על הרגע הספציפי שבו זה קרה, אבל אחרי שגיליתי את האור כבר לא יכולתי להפסיק, וניסיתי לברר ולהתקרב יותר ויותר. האמונה הזו שזכיתי להפנים, דווקא בגיל לא צעיר, היא זו שעוזרת לי גם היום. כי אני מבין שזה לא שאני חולה 'במקרה' או 'בטעות'. להקב"ה יש בעולמו שבעה מיליארד בני אדם, ומכולם הוא בחר דווקא בי כדי שאחלה ובכך אקדש את שמו. גם עצם זה שאני בבית כעת זהו קידוש השם גדול. כך אני מרגיש".

אבל רגע, מה ההסבר הרפואי לכך שאתה בבית עכשיו?

הרב גולדשמידט צוחק צחוק גדול ומשוחרר. "בערב חנוכה הבן שלי הבהיל אותי לבית החולים, כי הגידול כבר לחץ על הכליות והיה צורך בניתוח דחוף. הרופאים ניתחו אותי, אבל היה ברור שאולי הם יצליחו לפתוח קצת את הסתימה בצינורית שבכליה, אבל אזדקק לדיאליזה עד סוף חיי. לבסוף עברתי דיאליזה בסך הכל פעמיים - בלילה של יום חמישי ולמחרת בשישי בבוקר, ואז הרופאים אמרו לי: 'אין לך שום צורך עוד בדיאליזה'. זו הייתה הפתעה מוחלטת. ניסיתי לשאול אותם אם לא כדאי בכל זאת לעבור טיפולים נוספים, אבל הם גערו בי: 'לך הביתה, הכליות שלך בריאות'. אז הלכתי, ואת הנר הראשון זכיתי להדליק בחנוכיה בביתי בשכונת הר נוף".

ומותר לשאול איך אתה מרגיש?

"האמת היא שבדיוק אתמול ניסיתי להגדיר לעצמי את התחושה שלי, ואני חושב שקוראים לזה 'אושר'. כן, אני מרגיש מאושר. זה לא שאני בריא ושלם, אבל ישנם אנשים בריאים לגמרי שאינם מאושרים, ויש כאלו כמוני, שהם חלשים ולא בשיא בריאותם, אבל מאושרים.

"רבי נחמן מברסלב אומר שאדם צריך להסתכל על כל המאורעות שעברו עליו ולראות איך שכולם לטובה, בין אם בדין ובין אם בטוב. ואני לגמרי מאמין שכל מה שקרה אתי עד היום היה אך ורק לטובה. אז איך אתלונן?"

ויש לו גם משהו להגיד לסיום: "אני רוצה להודות לכל האנשים שהתפללו עליי וממשיכים להתפלל לאורך כל הדרך. בתקופה האחרונה  ראינו את התפילות הרבות שהיו לרפואתו של מרן הרב שטיינמן זצ"ל, ושאלתי את עצמי – הרי ברור שגדול הדור זוכה לתפילות, אבל אני? בסך הכל אני אדם פשוט, שואב מים... למה אני זוכה לכך? אז הנה, גם אדם כמוני זוכה לכך, וזה היופי של עם ישראל...".