הטור המאויר לפרשת מקץ: "אבא, גם אנחנו נחשבים מתייוונים?"

בחיל ורעדה ובציפייה מרובה הגיע חג החנוכה!

השנה החלטתי להציב, מלבד חנוכייתי הממוקמת כמדי שנה בחלון הפונה לרשות הרבים, חנוכייה נוספת בפתח החצר, ממש מחוץ לשער. ראוי לציין שביתי ממוקם בלב ישוב חילוני מן המהדרין שבמהדרין. כל כוונתי הייתה שלפחות 8 ימים בשנה יהודים רחוקים יבינו שהם חיים בנס... ואולי יזכרו שהיהדות שלנו לא מסתכמת במופע הפסטיגל ובזלילת סופגניות!

קצת "יידשקייט" לא תזיק, הרהרתי לעצמי תוך כדי הטבת השמן בכוסיות.

ברכתי בכוונה מלאה, וקינחתי ב"הנרות הללו...".

סגרתי את מכסה הזכוכית של מבנה שסוכך את החנוכייה ובאתי ללכת לדרכי. הסתובבתי, ומולי עמדו השכנים, אב ובנו. מסתבר שהם עמדו שם כל הזמן מבלי לפצות פה.

"חג שמח", אמרו בהתרגשות. "חנוכה שמח" תיקנתי בציניות.

"רק באנו להסתכל, רציתי להראות לבן שלי את הדלקת החנוכייה, את כל המסורת היהודית היפה שלנו, אבל הוא לא רצה, בכוח משכתי אותו לכאן. חשוב לשמור על ערכים יהודיים".

"בן צדיק יש לך!".

"מה זה צדיק... יותר מידי צדיק! שואל אותי כל הזמן שאלות על דת... אהה. יובל, זו הזדמנות טובה, יש לך דוס למהדרין שאל אותו כל מה שאתה רוצה".

"אין בעיה, מה אתה רוצה לדעת, יובל הצדיק?".

"המכבים היו דתיים, נכון?".

"בטח, דוסים כמוני!".

"אז מי זה המתייוונים?".

"אלו היו יהודים שהתרחקו מהדת, שלא רצו שום סממנים של יהדות. להיפך, עוד העריצו את התרבות של הגויים!".

התפעל יובל, "אהה... ממש כמונו".

הסמקתי...

התעקש יובל: "רגע, אם אני הייתי בתקופה ההיא הייתי נלחם במכבים?".

נחנקתי... "כנראה שכן". אמרתי, והשפלתי את עיני.

"אני לא מבין", אמר יובל. "בשביל מה אני צריך לחגוג את חנוכה? זה בכלל לא חג שלי! זה חג של דוסים!".

"זה חג של יהודים", תיקנתי אותו. "ואתה, אם תרצה או לא, י-ה-ו-ד-י".

"רגע, רגע, רגע..." אמר יובל. "כתוב על הסביבון נס גדול היה פה! מה זה פה?".

"בית המקדש, כמובן".

"מה זה בית המקדש? זה כמו בית כנסת לא? זאת אומרת שמתפללים שם? זאת אומרת זה חג של דתיים!".

חייכתי. "כנראה שאתה צודק".

אביו של יובל כבר הלך מזמן... כנראה מרוב בושה. יובל כבר פנה ללכת, ואז הסתובב שוב.

"אני לא מבין... אם אני לא צריך להדליק חנוכייה, ואני כמו כל הגויים...

אז מה אנחנו עושים כאן?".

(מבוסס על רעיון ממאמר שפורסם ב'מעריב' תשמ"ב)

השורה התחתונה:

"וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב..."

יוסף הצליח לשמור על בניו עמוק בתוך הלוע המצרי, מקום שבו הטומאה קופחת על הראש.

"הנה ימים באים נאום ה' והשלכתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולצמא למים כאם לשמוע את דברי ה'".

שלושת אלפים שנה חיכינו. אלפי אנשים חוזרים לאבינו שבשמיים! ברוך ה', עולם התשובה חי ובועט! מי כמונו יודעים, למרות כל מה שמציע לנו העולם הגדול "יוון", כל הפיתויים, למרות הכל אנשים מקלפים מעליהם את כל הקליפות ואוחזים בשביבי אור של קרבת אלוקים בכדי להיחלץ מהשקר לעולם שכולו אמת.

עוד קצת, רבותי, עוד רגע קט מעבר לפינה נמצא משיח צידקנו... ו"לא נצטרך" באמת, לא למים לא ללחם ולא לטראמפ!

אלא להתענג על ה'.