פרשת מקץ: עד כמה מדוקדק הדין!

יוסף הצדיק הוטל בביזיון במשך שתים עשרה שנים מאחורי סורג ובריח על לא עוול בכפו, עקב עלילה שפלה של אשת אדונו. יוסף לא היה אסיר מן השורה, אלא עבד אסיר. ולא עבד רגיל, אלא עבד יהודי, המעמד הכי שפל בעיני המצרים. וכל זה ללא חופשות, ללא ביקורים משפחתיים כלשהם, תוך תנאים מחפירים!

"וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלתיו ויבא אל פרעה" (מ"א, י"ד). הנה בבוקרה של השנה החדשה, בא' תשרי, נפתחה לפתע דלת תאו. עבדי המלך נכנסו לתאו של יוסף והוציאוהו במהירות מן הבור, נתנו לו להתרחץ, להסתפר ואף נתנו לו בגדים חדשים ללבוש. לאחר שיוסף החליף את מראהו מאסיר לחתן היוצא מחופתו, הובל ברוב כבוד והדר על ידי עובדי הממלכה הבכירים, אל לא אחר מאשר מלך מצרים! מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, כפשוטו וכמדרשו.

מה קרה?! על מה הבהלה...?! יוסף היה כלוא בבור חשוך במשך שתים עשרה שנה. עוד יום, עוד שעה כבר לא תשנה לו כלום. על מה כל החיפזון?!

אלא מכיוון שגמר את תיקונו בבית כלאו ושעת גאולתו הגיעה – לא עיכבוהו משמים אפילו שניה אחת מיותרת!

דבר זה בא לאלפנו מוסר, עד כמה הדין מחושב ומדוקדק כחוט השערה!

את דקדוק הדין עם יוסף הצדיק מצינו עוד כשאחיו מכרו אותו לשיירת הישמעאלים. התורה טרחה לפרט לנו מה הובילו אותם נוודים: "אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאות וצרי ולוט הולכים להוריד מצרימה" (ל"ז, כ"ה).

רש"י ז"ל תמה, מדוע פרסם הכתוב מה הובילו?

והשיב שהכתוב בא להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא "נפט ו"עטרן" שריחם רע, ואילו ליוסף הצדיק הזדמנו נושאי בשמים, כדי שלא יסבול מהריח הרע!

וכי בשעה קשה זו, לאחר שיוסף נודע שאחיו שונאים אותו, אכפת לו איך הוא מובל למצרים כעבד?! וכי מרוב צערו הצליח להרגיש משהו בכלל?! הרי היה הבן האהוב של אבא, ולפתע הרגיש נבגד וחסר אונים כשהפך בין רגע להיות עבד לגויים, במדינה זרה ומנוכרת עם שפה ותרבות שונה, ללא הורים או משפחה, נער בן שבע עשרה בסך הכל...

אלא התורה באה להדגיש שעל פי החשבון בשמים לא היה מגיע ליוסף לסבול כמה ימי נסיעה מריחות לא נעימים, לכן משמים סידרו לו "טרמפ ריחני"! כדרשת רבותינו ז"ל (בבא קמא נ'), על הפסוק  "וסביביו נשערה מאד" (תהילים נ', ג'), מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה!

אותו יסוד מצינו אצל יוכבד, אמו של משה רבנו, כאשר נאלצה להיפרד מבנה אהובה עקב פקודתו של פרעה הרשע. היא הכינה לו תיבה מיוחדת, אותה ציפתה בזפת מבחוץ כדי למנוע חדירת מים לתיבה, אך את פנים התיבה מרחה בחמר, כדי שמוישל'ה הקטן, לא ירגיש בריחו הרע של הזפת.

וכי זה מה שאמור להפריע לתינוק בן שלושה חודשים בלבד, כאשר סכנה קיומית מרחפת על ראשו בכל רגע?! אמו ואביו עזבו אותו באמצע היאור השורץ בתנינים ושאר חיות הבר ועופות השמים ממעל. מטולטל בגלי המים, ברוחות ובקור המקפיא בחשכת הלילה ובחום השמש המדברית המכה על פניו ביום, ללא אוכל ושתייה. האם באמת ריח הזפת מהווה איזשהו משקל במידת הייסורים שעברו על ראשו הקטן של התינוק המסכן...?!

התשובה היא: כן!

מידת הייסורים הבאה על האדם נמדדת בשמים בדקדוק רב, ב"משקל" משוכלל ורגיש במיוחד. רבותינו ז"ל לימדונו (ערכין ט"ז), שאפילו אם אדם הושיט את ידו לתוך כיסו כדי להוציא מטבע מסוים ועלה במקומו מטבע אחר – נחשב הדבר לייסורים, ואלו בכלל הייסורים שמכפרים ומטהרים את האדם! (יומא פ"ז).

ויש לזכור שכל הייסורים, ולו הקטנים ביותר, באים בהשגחה ובמידת מדוקדקת מהשמים, שהרי אפילו עגלה הטעונה בתבן וקש, שנפלה ממנה חתיכת קש – נקבע בהשגחה עליונה איזה קש יפול, איך יפול ועל איזה מקום יפול. וכן עלים הנושרים מהאילן הם במניין מדוקדק, וההשגחה עליונה הכוללת איזה עלה ייפול ראשון ואיזה עשירי, וכמה בני אדם ידרסו על כל עלה. רבנו האר''י ז''ל כתב שיש בעלים ניצוצות ונשמות מגולגלות, ועל כל עלה ופרי יש השגחה עליונה אם תאכלנו התולעת, או שיאכלנו אדם צדיק שיברך עליו ויבוא על תיקונו הסופי. הכל "בעינא פקיחא עלאה".

כאשר יוסף הצדיק שלח את אחיו להודיע לאביו שעודנו חי, ביקש מהם: ''אל תרגזו בדרך'' ("מה, כ"ד).

רש''י ז"ל פירש: ''אל תפסעו פסיעה גסה''.

ויש להבין, מה זה משנה ליוסף אם אחיו ילכו לאט או במהירות?

בספר ''אמרי חן'' תירץ, שיוסף הצדיק ביקש ללמד את אחיו הנהגת חיים על פי האמונה התמימה: אמרו רבותינו ז"ל (ברכות מ"ח), מדוע הנערות עיכבו את שאול המלך והאריכו עימו בדיבור? לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה, ועדיין לא הגיע זמן שאול למלוך, לכן היה עליו להתעכב עוד קצת. לכן בבקשה זו יוסף רמז להם שמה אביהם סבל במשך עשרים ושתיים שנים כשחשב שבנו נפטר, הוא על פי גזירה משמים. ואף אם תמהרו לרוץ ותפסעו פסיעה גסה כדי להגיע מהר יותר להודיע לאבא שאני חי, לא תשיגו בכך את המטרה ולא תקצרו בזה את הזמן, כי ההשגחה העליונה כבר הקציבה כמה שנים, ימים, שעות, דקות ושניות, אבא יהיה שרוי בצער. לכן אין לכם למה למהר!

הייסורים הבאים על הכלל ועל הפרט כאחד מדוקדקים כחוט השערה, לכן עלינו לקבלם בהבנה ובאהבה ולזכור שגם הם לטובתנו דכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד!  (ברכות ס').

מתוך סדרת "שולחן שבת ערוך". לרכישה בהידברות שופס, לחצו כאן.