סיון רהב מאיר על פרשת מקץ: תופעה – התקשורת מחפשת תופעה!

שיעור חשוב בתקשורת: פעם קראתי בעיתון כתבה על "תופעה" מסוימת, ובה שלושה מרואיינים שמשקפים את התופעה. כעבור שבועיים ראיתי כתבה על "תופעה" הפוכה בדיוק, עם שלושה אנשים שמייצגים את התופעה ההפוכה. מהי, אם כן, התופעה הנכונה? ובכן, הנה הכותרת המדויקת: "תופעה: התקשורת מחפשת תופעה". אנחנו תמיד צריכים סערה, שערורייה, סיפור חדש לדבר עליו. כאשר רש"י כותב על סיפורו של יוסף, שממשיך ללוות אותנו גם השבוע בפרשת "מקץ", הוא מאבחן את התופעה הזו וכותב כך: "לפי שהרגילה אותה ארורה (אשת פוטיפר) את הצדיק (יוסף) בפי כולם, לדבר בו לגנותו, הביא להם הקדוש ברוך הוא סירחונם של אלה (שרי פרעה), שייפנו אליהם ולא אליו". כלומר, כל הציבור במצרים דיבר וריכל בלי סוף על הפרשה של יוסף ואשת פוטיפר, לכן אלוקים פשוט הביא להם "סירחון" חדש ועסיסי לפטפט עליו כדי שיניחו קצת ליוסף: השרים של פרעה שהושלכו לכלא.

אפשר לומר שיש כאן ביקורת על כך שאנחנו נעים מדרמה לדרמה, מפוש לפוש, בלי פרופורציות ובלי הקשר, אבל יש כאן עוד נקודה: על פני השטח אנחנו לא רואים קשר בין כל האירועים. הרי יוסף הושלך לכלא ואז השרים פגשו אותו כאילו במקרה כדי שיפתור את החלומות שלהם, ומשם יתקדם לארמון פרעה ויפתור את חלומותיו, ואז יפגוש את אחיו, וכן הלאה, ברצף אירועים "מקריים", עד ליציאת מצרים. מאחורי הקלעים של הכותרות ושל ההתרחשויות שנראות שטחיות, נרקמים תהליכים נסתרים, בעלי תכלית ומשמעות.

חסד יוצר חסד

מהו החסד הכי גדול? השבוע לפני ארבע שנים נפטרה הרבנית ברכה קאפח, כלת פרס ישראל למפעל חיים. היא הפעילה אינספור מיזמי התנדבות ותמכה במעוטי יכולת, יתומים, חיילים, משפחות ברוכות ילדים, נוער במצוקה ועוד ועוד. אתמול סיפרה לי נכדתה, עינת קאפח, את הסיפור היפה הבא, שמסביר את תמצית משנתה: "בין כל מעשי העזרה שלה, סבתא נהגה לחלק אוכל לנזקקים בכל יום שישי בבוקר. היא הייתה מחלקת מזון ארוז כמו אורז, קפה, סוכר, שמן, יין ועוד, שאת חלקו הייתה מקבלת כתרומה מצרכניות, אבל היו אנשים מבוגרים ובודדים שלא היו יכולים לבשל לעצמם, או כאלו שאין להם גז, אז מה הם יעשו עם אורז ארוז? לכן סבתא דאגה לקבל בכל יום חמישי בערב מאולם אירועים אוכל מבושל שנשאר מאירוע, ושהאורחים לא נגעו בו. בכל יום חמישי בלילה היה מגיע אליה בעל האולם עם כ-100 מנות של אוכל מעולה וטעים. את הקופסאות, שהיו ממלאות לה את המקרר לגמרי, היא הייתה מחלקת בשישי בבוקר. בליל חמישי אחד בחצות היא חיכתה וחיכתה, והוא לא הגיע. בשתיים לפנות בוקר היא התחילה לדאוג: מה אני אתן לאנשים שמחכים? בשלוש לפנות בוקר נשמעה דפיקה בדלת. המנהל עמד שם עם האוכל: 'אני מתנצל על השעה, הרבנית, אבל האורחים אכלו הפעם את כל האוכל. ידעתי שאת מחכה, אז נשארתי עם הצוות ובישלנו מחדש את כל המנות שאת צריכה'. הסיפור הזה מרגש אותי במיוחד, כי הוא מראה איך סבתא דאגה לתת לאנשים את ההרגשה שהמצווה היא שלהם ולא שלה, שהם שותפים, שלא כדאי להחמיץ. הסיפור הזה מראה איך חסד יוצר חסד".

104 שנות תורה

הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן זצ"ל. 104 שנים רצופות של תורה וחסד הסתיימו השבוע עם פטירתו. רבבות אנשים ליוו אותו למנוחות, ואז הלכו להדליק נר ראשון של חנוכה. הנה כמה דברים שהרב אמר בשנים האחרונות על החג הזה:

• "אם רק נרצה ללמוד מחנוכה – יש המון מה ללמוד. בדרך כלל אנשים לא מתבוננים כי הם עסוקים. קצת שרים, קצת אוכלים משהו מיוחד, אבל צריך להסתכל על מה שהחג מלמד אותנו: על כוחם של היחידים, על כוחה של האמונה".
• "חנוכה הוא חג של פרסום הנס. כשאדם שמח, באופן טבעי הוא רוצה לשתף אנשים נוספים בשמחתו. כשיש לאדם חתונה, והוא עצמו מקור השמחה, הוא מזמין אחרים. כך בחנוכה אנחנו רוצים לפרסם את הנס, לשתף אחרים".
• "לפעמים מקיימים מצוות ולא מרגישים כלום, לא חשים חיות. חנוכה הוא חג של תודה. אנחנו מפרטים את הניסים ומודים על כל דבר, כדי שנלמד תמיד להודות, לשים לב לכל פרט בחיים, לכל חסד, כדי שהדברים לא יעברו עלינו בלי להרגיש".

עיקר משנתו של הרב שטיינמן הייתה ללמוד וללמד. שמעתי ברדיו שביום שלישי לפנות בוקר, כשהרב עדיין היה בהכרה, הנכד שלו ישב ליד מיטתו והקריא באוזניו את מה שמכונה "שניים מקרא ואחד תרגום", כלומר – את החלק היומי שלומדים בפרשת השבוע. חשבתי על התמונה הזו: אדם בן 104, שמכיר את הסיפור הזה למעלה ממאה שנה, שומע שוב, זמן קצר לפני פטירתו, כצלילים אחרונים שיישמע בעולם הזה – את פסוקי התורה.

הרב שטיינמן זצ''ל (צילום: פלאש 90)

לראותם בלבד

מה הכי קשה לנו לעשות? לא לעשות. בחנוכה נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בחצי השעה הראשונה שלאחר הדלקת הנרות. משנה לשנה, ככל שהעולם מתקדם (או בעצם הולך אחורה), זה הופך קשה יותר, מאתגר יותר.

הנה דברים שאמרה על כך הרבנית ימימה מזרחי: "פעם היה קל יותר לשבת ליד החנוכייה בזמן הזה. רק לשבת, להביט בשלהבות ולהירגע. לא לטגן סופגניות, לא להחליף טיטולים, לא להגיש שום דבר. פשוט לשבת. היום זו משימה, אבל תנסי. תנסו. תדברו ליד החנוכייה, תשירו, תתפללו, תצחקו, תשתקו, תסתכלו. הרי מה הדבר שהכי חסר לנו בעולם? יישוב דעת. את רוצה לסמס למישהו ושוכחת למי רצית לכתוב ומה בכלל רצית. את הולכת בנחרצות למטבח ואז תוהה: 'מה חיפשתי פה בעצם?'. אז שבי והביטי בחצי השעה הזו בנרות, בעצמך, בסובבים אותך, וראי מה יש לך. ראי את ה'יש' ולא את ה'אין'. רק תפסיקי להתאמץ ולהתרוצץ ולחשוב כל הזמן שהאור נמצא במקום אחר. האור כאן, אצלך. תביטי בשלהבות ותקבלי תובנות חדשות לגמרי. לראותם בלבד. זה כל מה שצריך לעשות. אל תחמיצי, אל תהרסי את הרגעים האלה בעשייה".

(הדברים מנוסחים בלשון נקבה, אך מיועדים לבני שני המינים...)

מה מספרים הנרות?

"צריך להקשיב למה שהנרות מספרים לנו" – כך קובע משפט חסידי מפורסם. אז הנה רק קצת מה שהרבי מלובביץ' למד מהנרות, כמה עקרונות חשובים לכל השנה:

1. חשיבות המסורת. בניגוד לחגים רבים אחרים, חנוכה בכלל לא כתוב בתורה. הוא התרחש אחר כך, ולכן אין פסוקים מפורשים לגביו, ורק חכמינו לאורך הדורות הם אלה שקבעו איך לחגוג אותו. כך שבעצם מהותו, הוא מלמד אותנו על החשיבות של המסורת, של חז"ל, של התורה שבעל פה.

2. להיערך לחושך. מדליקים נרות דווקא כשהחושך יורד. אנחנו לא מתרשמים מהחושך, אלא אדרבא, יודעים שיש תקופות חשוכות, ואז מתאמצים ומאירים.

3. להאיר את הרחוב. ההלכה המקורית היא לא להדליק בתוך הבית, אלא כלפי חוץ. כלומר, האדם לא רק יוצר אור אצלו בפנים, אלא משקיע בהשתדלות להאיר את החוץ, את הרחוב.

4. להוסיף אור. שיטת ההדלקה בחנוכה מכונה "מוסיף והולך" – בכל יום מוסיפים עוד נר. לא משנה כמה עשית אתמול, עליך להתקדם ולעשות היום קצת יותר.

5. קביעות בחיים. הנרות מונחים במקום אחד, ואסור להזיז אותם ממקומם. יהודי שעוסק בהארת הסביבה צריך לדעת שהמשימה הזו קבועה ויציבה בנפשו, היא חלק מסדר חייו התמידי, ועליו לשים לב שלא יבלבלו ויזיזו אותו.

6. אור עצמי. הנרות צריכים להמשיך לדלוק בכוחות עצמם אחרי שאנחנו הדלקנו אותם. כשמחנכים ומשפיעים על האחר צריך לוודא שזה יהיה משמעותי, שהוא ימשיך להאיר אחר כך בעצמו לאורך זמן.

חנוכה שמח!

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.