"הרב שטיינמן לא ראה את עצמו כסגפן, אלא פשוט בז לעולם הזה ודבק רק בחיי הרוח"

התופעה הראשונה של התבוללות בהיסטוריה היהודית - עד כמה שידוע לנו בתקופת יון. 'ההתייוונות' היא הגלגול הראשון של היטמעות רחבת היקף בסביבה התרבותית בה חיו היהודים, והיא חריגה גם בהיקפה וגם בהגדרתה. ההגדרה המזהה את המבקשים להתערב באופן מוחלט בתרבות יון כ'מתייוונים' – לאור העובדה שהם בקשו להסתיר כל סימן זהות לעברם – כולל ברית המילה, וכמו כן ממדי התופעה שהקיפו את רוב האומה אם כי לא בהכרח תחת ההגדרה 'התייוונות' אלא גם בווריאציות אחרות של התכחשות למסורת, דוגמת 'כת הצדוקים והבייתוסים' שכפרו בעולם הבא ותחיית המתים ומתוך כך כפרו בכל תורה שבעל פה – כפי שיוסבר להלן – והם היו בני בריתם של היונים לכל דבר.

כך כותב הרמב"ן בפרשת ויחי כי 'אלמלי החשמונאים נשתכחה תורה מישראל', ובספרי קדמונים ניתן לראות התייחסות להיקפים מדהימים של התופעות דלעיל – לדוגמה בספרו של רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש דרוש ד') נכתב כי הצדוקים והבייתוסים היוו רוב באומה באותה תקופה.

כל התופעות הללו קירבו את העם לשואה רוחנית ולסף הכחדה לאומית – ומשום כך הנצחון של החשמונאים על היונים היה כל כך קריטי ובו התחילה תקופה חדשה של חזרה למורשת, שגשוג לימוד התורה ומעמדם המשפיע של חכמיה.

גילוי היסטורי על שורש התופעה

התהליכים המתוארים לעיל מצריכים הסבר מעמיק. בעוד בית המקדש קיים, חכמי המשנה התנאים מרביצים תורה – ועם זאת השפעתם מצטמקת עד כדי איום קיומי על כל מסורת תורה שבעל פה? הכיצד?

אנו מנסים להציע כאן תאוריה חדשנית על הבסיס לאסכולה של הצדוקים והבייתוסים. יש לציין כי לכל הדעות שורש טעותם היה בהנחה מסולפת כי שמעו מרבם 'אנטיגנוס איש סוכו' כי אין שכר בעולם הבא ואין תחיית המתים. אולם לאור זאת היה להם לכפור בתורה בכלל או להמשיך לעבודת את ה' בתמימות, מדוע כפרו דווקא בתורה שבעל פה ובמסורת החכמים?

ספרו הנפלא של הרמח"ל 'מסילת ישרים' התגלה לפני כעשרים וחמש שנה בספריית גינצבורג במוסקבה במהדורה שונה אך אוטנטית, בה הספר כתוב בתורת ויכוח.

באחד הקטעים המקבילים לספר מסילת ישרים פרק א', בו הוא טורח להוכיח כי תכלית החיים היא לעבר הנצח ולא עבור העולם הזה, כותב רמח"ל כי היתה כת בתוך היהדות שומרת המצוות שהאמינה כי הבורא ברא את העולם עבור חיי העולם הזה וכדי שייהנו הבריות מיופיו של העולם שברא! לדעתם, המצוות ניתנו כדי שהאדם יידע שיש בורא והוא נברא, עבד ולא אדון, וכדי לסדר את החיים בצורה מתוקנת. זהו! בכך זה נגמר! הוה אומר התכלית היא להנות מהחיים! ובעיקר מיופי העולם!

את התיזה הזו מפריך רמח"ל, בטיעון כי לשם כך לא היה האדם צריך להיברא עם נשמה המשתוקקת לרוחניות. וכמו כן הוא טוען שאם התכלית היא חיי העולם הזה – נמצא כי לאור העובדה שרוב הנבראים לא מוצאים נחת והנאה ברוב שנותיהם – אם כן, העולם לא מגשים את תכליתו.

אולם הרמח"ל לא מגלה מי הם בעלי האסכולה הזו. מי היא הכת הטוענת שגם על פי הדת והתורה האדם נברא לשם הנאות העולם הזה? לדעתנו הם הצדוקים והבייתוסים, אותם מתארת הברייתא 'משתמשים בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם' כשלעומתם, מתוארים חכמי ישראל המסורתיים כ'פרושים' – המחלוקות מוגדרות כויכוח בין הצדוקים והפרושים.

גדולי ישראל חכמי המשנה והתלמוד ופרשניהם בכל הדורות העמידו את צורת החיים האידיאלית כסגפנית. הם ראו בכך תנאי מכריח להשגת החכמה ולחיבור השכל האנושי עם החכמה האלוקית. וכך הם כבר אמרו במשנה באבות: 'כך דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל...' (וראה אריכות במדרש תנחומא פרשת נח על הרעיון הזה וביצועו כתנאי סף לחכמת התורה). על אף שגם הם היו מאושרים בחייהם, כדברי המשנה 'אם את עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא' – אולם היה זה אושר רוחני של 'מעין העולם הבא'.

התואר 'פרושים' שהוצמד להם בעקבות חייהם הצנועים והסגפניים - היה הבסיס לשכל הזך הדבק בחכמה האלוקית.

חיים של תרבות הלניסטית

הצדוקים והבייתוסים שכפרו בחיי נצח בעולם הבא ובתחיית המתים, גיבשו לעצמם השקפה שגם על פי התורה והאמונה האדם נברא כדי ליהנות בעולם הזה – ומכאן ההתנגשות שלהם עם כל תפיסת החיים של חכמי תורה שבעל פה. לדעתם לא תתכן תורה וחכמה המבוססת על סגפנות וחיי הסתפקות, אדרבה, חיי פאר ומותרות, יופי ואסתטיקה, ושאר ההנאות שסיפקה תרבות יון בשפע – התאימו מאד להשקפת עולמם. החיבור הזה הלך והעמיק עד שבפיחות זוחל נגרע עוד ועוד מהתורה, השכלתנות היונית הביאה לזלזול בחוקי התורה הבלתי רציונאליים כביכול, והם נשארו עם קומץ מצוות ונוער ההולך ומתייוון או, ליתר דיוק, הולך ומתנוון.

רחוב חזון איש 5. מהכתובת הזו, מהבית הצנוע והסגפני של הרב שטיינמן זכר צדיק וקדוש לברכה – יצאה מיטתו השבוע למנוחת עולם אחרי מאה שנים של עבודת ה' - כשמאות אלפים עומדים אבלים בכל הרחובות הסמוכים ומבכים את סילוקו של גדול הדור.

באופן מיוחד היה 'רבי אהרן לייב', כפי שהיה מכונה עד לא מכבר, אדם קדוש שמנעוריו היה ממעט באכילה וגם המעט שאכל היה אך ורק לקיום המינימלי, הוא לא ראה את עצמו כסגפן אלא פשוט בז לעולם הזה ודבק רק בחיי הרוח. ישב על כסא ללא משענת או על 'מיטת הסוכנות' ששימשה אותו עד החדשים האחרונים, בבית הצנוע שאת דלתו פתח בעצמו עד לפני שנים לא רבות, ובו עסק בתורה יומם וליל.

ימי החנוכה בהם נצחו החשמונאים שחידשו את כוחם של חכמי התורה, תקנו תקנות לשמירת הצביון היהודי ומיגרו את השפעת האסכולה הנהנתנית – הם הימים שבהם עלינו להתחזק בדרכו של הרב הצדיק הקדוש שהסתלק מאיתנו, בימים הללו נרבה את האור, האור הגנוז בנרות החנוכה ש'הזהיר בו' זוכה להבטחה של בנים תלמידי חכמים שימשיכו את המורשת שניצחה.

הטור מעובד מדבריו של הרב מנחם יעקבזון ראש ישיבת 'מאור יצחק', ומתפרסם לע"נ ר' מנחם ורחל שרעבי ז"ל.