מה שמות עכשיו?! יש עוד חודשיים עד ללידה!

הסיפור שלי מתחיל ביום שלישי בערב, שבאתי לבקר את גיסתי שהיתה בבית הרפואה בילינסון בשבוע 42 להריונה. היא היתה מאושפזת שם כשבוע, ובאתי לבקרה.

חשוב לציין שתקופה זו היתה תקופה מתוחה מאד מבחינה ביטחונית – היו פיגועי דקירה רבים בירושלים והסביבה.

נכנסתי למחלקה – וכולה, אבל כולה, היתה רועשת בשפה הערבית. הרבה תינוקות חדשים נולדו להם.

כמו כל ישראלית ממוצעת, הפחד בי גבר. השתדלתי להתגבר ולקיים מצוות ביקור חולים בשמחה, ולהאמין שהבוטח בה' חסד יסובבנו.

גם אני הייתי הריונית, בחודש שביעי. מבלי לחשוב יותר מידי אמרתי לגיסתי "וואי איזה כיף  לך שאת מסיימת עם זה"... היא צחקה ואמרה "נו, אוטוטו גם את", ונפרדנו לשלום.

יום למחרת היה פיגוע הדקירה בגאולה ע"י עובד בזק – וראיתי בסרטון את מראות הזוועה. מיותר לציין שהחרדה שבי רק התעצמה.

חזרתי מהעבודה בעשר בלילה. יושבת לקפה עם בעלי, ולא יודעת איך פתאום אני שואלת אותו: אבל מה עם שם לילדה? בעלי מסתכל עלי בעיני עגל, לבדוק שאני שפויה... ואומר לי – מה את לחוצה? יש עוד חודשיים עד הלידה!

(צילום: shutterstock)

לא הבנתי למה הרגשתי צורך להתעקש, וישבנו לכתוב שמות.

עלינו לישון כרגיל. לפתע קמתי בבהלה עם צירים כמו לפני לידה. הערתי את בעלי בבהלה. לא זכרנו מה המספר של מד"א אפילו... מהלחץ התקשרנו בארבע לפנות בוקר לאנשים לשאול מה המספר. כשהפרמדיקים הגיעו, הם הבהירו לי שאני חייבת ללדת בבית!

אני התחלתי למלמל פרקי תהילים, ולומר להם – תקשיבו, אין סיכוי. ה' איתי, אני מרגישה את זה... הוא יעזור לי ואני אלד בבית רפואה.

הם ניסו להבין מה אני אומרת, ומרוב ההלם של הנחישות שלי הם פתאום קולטים אותי מתחילה לרדת לבד לכיוון האמבולנס. התפתלתי מכאבים ואמרתי להם: בואו, בואו, אל תדאגו, ה' איתי... ה' איתי... מהצד זה היה מצחיק, האמת, לראות אישה כורעת ללדת משכנעת פרמדיקים לקחת אותה לאמבולנס תוך כדי מלמולים מוזרים...

אבל ה' ברוב חסדיו זיכה אותי להגיע לבית הרפואה בילינסון, וללדת תוך חמש דקות תינוקת קטנה וזעירה בחודש שביעי – במשקל של 2 ק"ג שזה המון לחודש כזה! ועוד יצא שילדתי לפני גיסתי...

עוד באותו היום קראנו לתינוקת שילת (וזה אחד משלושת השמות שכתבנו בלילה הקודם), שזה ראשי תיבות של "שיויתי ה' לנגדי תמיד", כי זה מה שבאמת הרגשתי – את רחמיו של הקב"ה ואת החסד שעשה עימי.

שילת נולדה עם בעיית נשימה קלה, והיתה עם חמצן שאחרי יומיים כבר הסירו לה. תוך 11 יום יצאנו עם מטען כפול: מטען של תינוקת בריאה ומטען של אמונה והודיה לה' על החסד שגמל עימנו.

מידי יום אני פותחת את הבוקר באמירת תודה לה' על הנס הזה, ועל כל הניסים מאז ועד היום.

הסיפור פורסם כחלק מפרויקט "פרסומי ניסא", שבו גולשי הידברות מספרים על ניסים שאירעו להם. גם אתם חוויתם נס ששווה לשתף? שלחו אלינו טור למייל debi@htv.co.il