"תחזרי לשם לחפש אותה", אמר לי אבא, ואני הלכתי

זה היה יום רגיל שבשגרה. לפני שהלכתי לבית ספר אמי אמרה לי: "שירה, את תקחי את ירדן היום מבית הספר, כי אני לא יכולה. אני נשארת ללמד בבית הספר עד מאוחר".

"אוקיי, אמא", אמרתי. "להתראות".

אמרתי לאחותי: "תחכי לי בשער כשיש צלצול, אוקיי?", ואחרי שסיכמנו באיזו שעה, הלכתי לבית הספר.

כשנגמרו הלימודים חיפשתי את אחותי במקום שסיכמנו, אבל לא ראיתי אותה. חיפשתי וחיפשתי לפחות חצי שעה, אבל כלום. היא פשוט נעלמה!

הלכתי לטלפון הציבורי שבקרבת מקום וצלצלתי לאבא שלי. כשהוא ענה, אמרתי לו: "אבא, אני לא מוצאת את ירדן". והוא אמר לי: "תחפשי שוב, אולי עכשיו היא נמצאת במקום שקבעתם". הלכתי לבית הספר בחזרה וחיפשתי אותה, אבל לא מצאתי אותה, היא פשוט נעלמה. ואני כבר התחלתי להיות קצת חסרת סבלנות...

"הרי קבענו במקום, הזה אז למה היא לא באה?!", חשבתי ביני לבין עצמי. "טוב, אתקשר לאבא שוב", החלטתי. התקשרתי, ואמרתי בקוצר רוח: "אבא, אני לא מוצאת אותה!". והוא ענה לי: "תחזרי שוב לחפש אותה!".

רציתי לומר "אבא, זו בעיה שלה שהיא לא באה. אני הולכת הביתה!", אבל לא אמרתי. במקום זה אמרתי: "טוב, אבא, אני אנסה שוב". ומהר, לפני שאתחרט, התחלתי ללכת לבית הספר, כשאני חושבת בליבי: "אני הולכת, אבל זוהי הפעם האחרונה". ואני מתחילה להסתובב בחזרה וללכת לבית הספר שוב .

אני זוכרת שהלכתי בדיוק 10 צעדים, כשלפתע --- שמעתי חריקת בלמים איומה, קול ניפוץ זכוכיות ושקט מפחיד. כל הרחוב היה בדממה ממש, אבל ממש מפחידה. דממת מוות, אם קוראים  לזה כך.

כל גופי רעד לרגע. חששתי מאד להסתובב, אז הסתכלתי ישר. לפני היו 5 בחורי ישיבה. הסתכלתי על הפנים שלהם וראיתי את עיניהם נפתחות באימה. היו שם עוד 2 אנשים – הם נעצרו למשך 5 שניות על מקומם בלי יכולת לזוז .

"מה קרה?", עלתה לי המחשבה. ממש רציתי להסתובב, אבל פחדתי ממה שאראה, אז המשכתי ללכת לבית הספר. והנה, מי שם? אחותי (איך לא?!), עומדת במקום שקבענו, מלקקת לה ארטיק שכנראה קנתה במכולת – ובגלל זה כנראה לא היתה במקום שקבענו בזמן. אמרתי לה: "בואי הביתה, ירדן, מספיק הגעת לפה מאוחר", ושתינו הולכות, כשאני מלאת מחשבות. "מה היה שם, השם ישמור?!". בדרך הביתה הייתי צריכה לעבור דרך הטלפון הציבורי שממנו התקשרתי, ומה אני רואה? את הטלפון הציבורי מעוך כולו, ומכונית לידו, כשכל חלקה הקידמי מעוך, וכל המקום עם אמבולנס, 2 משטרות והמולת אנשים עומדים מסביב למקום. בנס משמים שמעתי שהנהג נפגע קל. אם לא הייתי שומעת את זה אני בטוחה שלא הייתי רגועה בבית שלי בכלל!

לאחר כמה שניות אמרתי "וואו, איזה נס, אמאלה". פשוט הייתי בהלם רק מעצם המחשבה שאם הייתי אומרת לאבא שלי "לא", הוא בטוח היה ממשיך לשכנע אותי כדי שלא אלך הביתה – והייתי נשארת שם עוד כמה דקות בזמן התאונה, והמכונית ח"ו היתה פוגעת בי...

אחרי כמה דקות של הסתכלות בנס הנפלא הזה המשכתי לבית, וכל הדרך אני אומרת בלחש: "ה', תודה לך". והרגשתי תחושה שאי אפשר להגדירה. והתחושה הזו, איזו תחושה נפלאה. אין לי מושג איך לתאר לכם אותה. זה פשוט לראות במוחש איך השם הטוב והנפלא הזה פשוט אוהב אותי אהבת אב לבתו! והשם בשמים הראה לי שאף פעם, אבל אף פעם לא מפסידים ממצווה. במיוחד ממצוות כיבוד הורים!

ואני אומרת לכם, הקוראים, אישית, לא צריך ניסים מפחידים כאלו כדי לדעת שהשם אוהב אותנו! עצם העובדה שאנחנו קמים בבוקר מראה שהשם רצה בנו שנחיה בעולם ושהוא אוהב אותנו אהבת נפש.

הסיפור פורסם כחלק מפרויקט "פרסומי ניסא", שבו גולשי הידברות מספרים על ניסים שאירעו להם. גם אתם חוויתם נס ששווה לשתף? שלחו אלינו טור למייל debi@htv.co.il