"איך שרדנו את התופת, למרות הסכנה המוחשית?" תשובתו המסעירה של הרב חיים שמואלביץ

עיצומה של מלחמת ששת הימים. שכונת בית ישראל בירושלים. דומיית אימה ברחובות. בתוככי המקלטים המוגנים נראו מחזות קורעי לב. ילדים רועדים מפחד, דיבורם מתבלבל מרוב בעתה. המבוגרים, רובם אודים מוצלים מאש, ישנים בתורנות על מזרנים דלוחים. מקבץ אנשים נתונים בפחד במקלטים צפופים בתנאים ירודים במיוחד. כל מדינות ערב מאיימות לטרוף את העם. 

שכונת בית ישראל, כשכונת גבול, הותקפה בעוצמה כפולה ומכופלת. השקט השורר ברחובות מופר רק משריקות הפגזים העפים היישר מלועי הטנקים הירדנים שמעבר לגבול, שלא פסקו להמטיר על השכונה אש וגפרית, בלי רחמים ובלי הפוגות, מתוך מטרה להכניע וכמה שיותר מהר.

במקלט קטן וטחוב מתחת מבנה ישיבת מיר, הצטופפו תלמידי הישיבה וצוות הרבנים, לצד המשפחות המתגוררות בשכונה. בני הישיבה ניסו להגביר את קול התורה במקלט, אך הלמות הפגזים ורעמי התותחים גברו עליהם בהרבה.

מדי פעם נשמעו קולות נפץ עזים, שהעידו כי פצצת ארטילריה נוספת נחתה על מבנה כלשהו. הפה מלמל תחינה כי אין נפגעים, והלב הבין כי נגרם נזק לא פשוט. המבנים מסביב הלכו והתעטרו בחורים ובפרצות, עדות אילמת לנזק שמחוללים הפגזים הישירים. בתוככי המקלט, כבר הגיעו עדויות אמינות כי גם מבנה הישיבה ניזוק. בניסים לא היו  נפגעים בנפש, אך העובדה כי הישיבה משמשת מטרה החרידה כל לב.

באחד הלילות החמיר המצב שבעתיים: ללא הפוגה לרגע בודד, התקיפו הירדנים במטר עז של פצצות את שכונת 'בית ישראל' ומבואותיה. התותחים השליכו מאות פצצות מדויקות אל עבר השכונה, בטבורה נמצא המקלט. מפלס האימה במקלט שבר שיאים. בני הישיבה לצד תושבי השכונה, רבנים נשואי פנים לצד סוחרים וכובסות, היו נתונים בחרדה עד כדי שיתוק. איש לא יכול היה לעצום עין, המקלט רעד מעוצמת ההפצצות וכל יושביו נעו בתוכו ברעדה.

אין ליהודים על מי להישען, אלא על אביהם שבשמים. בני הישיבה החלו להתפלל בדמעות, נשות השכונה לא הוציאו את עיניהן מספר התהלים. יש שקיבלו על עצמם קבלות טובות רבות, ויש שליבם פרפר באימה ולא יכלו לזוז. הצד השווה שבכולם, שזעקה אדירה לבורא עולם בקעה מפיהם ומכל אבריהם: "אנא השם הושיעה נא!". לפרקים היה נראה כי המקלט כולו מתמוטט על יושביו, וזעקות 'שמע ישראל' החרידו את האווירה…

אנשים כבר לא האמינו כי הלילה הזה יסתיים בעודם בחיים. היו רגעים של קבלת עול מלכות שמים משותפת, לצד רגעים של תפילות בוקעות רקיעים באווירת יום הדין. לבסוף, עלה השחר, ולקראת הבוקר פחתו ההפצצות. עוד כמה לילות נאלצו כולם להתכנס במקלט, אך המלחמה הלכה ונרגעה עד שפסקה כליל. עם זאת, ליל האימה במקלט, היה עבור כל משתתפיו טראומה שלא תישכח במהרה, הותיר בלבם חותם שלא יימחה לעד!

איך שרדנו את התופת?

עם תום המלחמה, באחת ההזדמנויות בהן עורר ראש ישיבת מיר, הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, את קהל שומעיו, פתח ואמר: "זוכרים את ליל האימה במקלט? זוכרים את זעקות האימה, את החרדה הקיומית, את קריאות ה'שמע ישראל', את סכנת המוות המוחשית?". השאלה היתה רטורית. אין מי ששכח, אין מי שרושם ליל האימה חלף מלבו. "כפי שבנין הישיבה הותקף ונהרס בחלקו, כפי שכל הסביבה הפכה עשנה, זה היה יכול לקרות חלילה גם לנו. בזכות מה ניצלנו מן התופת? איך, למרות הסיכון והמתקפה, נותרנו בחיים?". הס עמד בהיכל, היה ניתן לחתוך את המתח בסכין. רק רבי חיים מרעים בקולו החוצב: "שרדנו את אותו ליל זוועות בשלום, בזכות אשה אחת, שישבה עמנו במקלט!!".

הציבור האזין מופתע. מי היא זו האשה הזו? בזכות מי ניצלו כולם? רבי חיים לא מותיר מקום לסקרנות: "במקלט הייתה גם אשה אחת, כובסת העמלה קשות לפרנסתה. כשכולם צעקו וזעקו בפחד ושותקו למקומם באימה, היא זעקה מעומק לבה: 'רבונו של עולם, כבר יותר משני עשורים אני לבד, מאז עיגן אותי בעלי ונמלט בלי להותיר לי גט, עם ילדים קטנים וללא פרנסה. נותרתי מתמודדת עם חיים אומללים ועלובים, בודדים וכואבים, בהם הייתי מטרה קלה לכל מי שניסה להרע לי, בהיותי אשה בודדה ללא משען ועזרה, ללא אוזן קשבת וללא כתף תומכת. אספתי בחיי רבבות טרוניות וטענות מוצדקות מאין כמותן, על בעלי שעזב אותי לאנחות, על סביבתי שלא הבינה ללבי, על אנשים שהזיקו לי ביודעין גם מתוך רוע לב. אך ברגע הזה, כשחיי וחיי המקלט כולו תלויים מנגד, הריני מוחלת וסולחת לכל מי שחטא ופשע כנגדי ומבטלת כל כעס שיש בלבי, ובזכות זאת, אבא הטוב שבשמיים, תבטל את כעסך מעלינו וזכנו לצאת מהלילה הזה בחיים!'".

הקהל האזין מרותק והמום, לדברי רבי חיים שציטט את דבריה המזעזעים של אותה אשה. אך רבי חיים הוסיף מיד: "שוו בנפשכם מה התרחש בשמים באותם רגעי אימה! ראו מלמעלה אשה אומללה, שלמרות כל הקושי מוחלת לכולם בלב שלם! ראו אשה המקריבה את רבבות הכאבים והמצוקות שנגרמו לה על ידי אנשים, למען החיים של כולנו. אין ספק כי בזכותה בלבד ניצלנו, בזכות מחילתה האמיצה והאצילית!".

רבי חיים סיים את דבריו הנוקבים, ולקהל השומעים נותר המסר חקוק לכל החיים: דווקא הפגיעות הקשות ביותר, הטענות הנכונות ביותר והטרוניות המוצדקות ביותר, הן הן מפתח לחיים! הכלי הטוב ביותר לפתוח שערי שמיים, המעניקות הצלה וחיים!

בתקופה בה אנו חיים, תקופה טרופה מלאת פחדים, כדאי מאוד להכיר ולהשתמש בכלי העוצמתי הזה. נכון, לפעמים נפגענו בצדק, באופן קשה, בצורה לא הגונה. אך דווקא לכן, מחילתנו היא המפתח והכלי והדרך, למחוק את כל הגזירות העומדות כנגדנו, את כל הקשיים המצפים לנו, ולהעניק לנו חיים חדשים, בטוחים ומאושרים!

לעולם לא נדע אלו גזירות קשות קרענו מעלינו, אלו צרות איומות ביטלנו מעל משפחתנו, כמה אסונות מנענו במחילתנו. המחילה שלנו יכולה להציל את כל אחד מאתנו, היא יכולה גם להגן על כולנו. הבה נתגבר על הקושי האישי והצורב, ולמרות קיומו נמחל ונסלח זה לזה, כי המחילה היא מפתח רב עוצמה לשנות כל גזר דין, לפתוח לכולנו חיים חדשים ומאושרים!

באדיבות אתר 'דרשו'.