"כיסו אותי בסדין, אף אחד לא האמין שאחיה"; סיפורה המפעים של אילנית צור אריה

"נולדתי למשפחה דתית, אבל תמיד הרגשתי 'סתם דתייה'", במילים אלו פותחת אילנית צור אריה את סיפורה. קולה רועד. ניכר שהיא מתרגשת.

"תמיד חיפשתי את הבורא", היא ממשיכה, "רציתי לעבוד אותו באמת, מתוך אמונה פנימית. לא סתם בגלל ש'זה מה שכולם סביבי עושים'. ההורים שלי הגיעו שניהם מתוניס. אנשים יקרים מאוד, אבל פשוטים. אני זוכרת שאמרתי לאמי: 'אמא, אני רוצה ללמוד איך לעבוד את השם, ללכת למדרשה'. והיא ענתה לי: 'בשביל מה, מתוקה? אני אגיד לך מה צריך לעשות ומה לא. את לא צריכה ללמוד'. זו הייתה הגישה בבית שלנו".

שנים של חיפושים

בגיל 21 נכנסה אילנית בכל זאת למדרשה, התחזקה מאוד מהשיעורים וההרצאות, אך לאחר שעזבה ופנתה ללימודים באוניברסיטה היא חשה תסכול בשל נושאים שונים ופרקה עול.

"הרגשתי שאני מחפשת את עצמי, את האמונה שלי", היא מסבירה. "במהלך אותה תקופה הוצאתי תואר בעבודה סוציאלית ואחר כך טסתי להודו כדי למצוא את אלוקיי. חזרתי משם מבולבלת כולי ואז הובילה יד ההשגחה לכך שאכיר את הרב איתן צוקר, הרב של הקיבוץ הדתי מירב. התגוררתי בקיבוץ, בתחילה כחילונית ואט-אט התחזקתי. עשיתי זאת בקצב שלי – התחלתי להתפלל, לשמור כשרות, לא לנסוע בשבת. הרגשתי שאני מקבלת על עצמי את המצוות בעונג, באהבה וברצון פנימי. הדבר שהיה לי קשה ביותר בקבלת עול המצוות זו התפאורה החיצונית. היה לי קשה מאוד להתחיל ללכת בלבוש צנוע, לוותר על המכנסיים ועל השרוולים הקצרים. זה היה כמו להצמיד לעצמי חותמת. אבל גם את זה עברתי. בהמשך קיבלתי הצעה להיות רכזת הנוער של הקיבוץ והתחלתי לעבוד במרץ".

באותן שנים אילנית הייתה מסופקת מאוד מעצמה. "הייתי רכזת נוער וגם אחראית על פעילות חסד מקיפה ומצאתי גם עבודה בתחום העבודה הסוציאלית. הייתי עמוסה בדברים טובים ובפעילות, הרגשתי שאני מממשת את עצמי. בשלב מסוים עברתי להתגורר ביישוב מצפה דני – יישוב קטן ששוכן על כביש הבקעה. אחת לשבוע הייתי נוסעת ממצפה דני לקיבוץ מירב ולאחר מכן שבה הביתה".

ואז, באחת מהנסיעות האלו קרה האסון: "זה היה יום ערפילי וסגרירי. נסעתי על הכביש כשפתאום רכב שעשה ככל הנראה עקיפה נכנס בי", היא משחזרת.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

מאז אותו רגע אילנית לא זוכרת דבר. אחד מכונני ההצלה סיפק לה את הפרטים הבאים: מסתבר כי אלו שהגיעו בתחילה למקום היו דווקא רופאים צבאיים, מאחר שעל כביש הבקעה יש הרבה כוחות של הצבא. הם בדקו אותה, חיפשו דופק ונשימה, אך ראו שאין שום סימני חיות. אחד מהם כבר העביר בקשר הלאה: "אין צורך להגיע, הסיפור נגמר", כשהוא מתכוון לכך שאין סיכוי להציל את חייה. אחר כך הוא ביקש לפרוש מעליה סדין לבן, אלא שאז הגיע למקום דווקא פרמדיק. הרופאים אמרו לו: "אין מה לעשות, אנחנו מכסים את הגופה". אבל הוא התעקש. בתחילה הוא ניסה להנשים את אילנית דרך הפה, אך הלסת הייתה שבורה לגמרי והוא לא הצליח. בסיוע הרופאים פתחו לה פתח בגרון וניסו כמה פעמים להכניס דרכו אוויר, אך גם אז הפעולה לא צלחה. לבסוף המתנדב לקח קשית ובמשך חמישים דקות הנשים את אילנית באמצעותה. בשלב הבא הגיע למקום מסוק ופינה אותה לבית החולים רמב"ם. 

"את המתנדב המופלא הזה", מספרת אילנית בהתרגשות, "פגשתי רק לאחר כמה שנים. הפגישו בינינו והוא בכה בכי תמרורים. הוא אמר לי שלאחר שהוטסתי הוא התקשר לרופאים כדי לשמוע מה עלה בגורלי והם אמרו לו: 'אתה יכול לומר עליה זיכרונה לברכה'. איש לא חלם שאצא מזה בחיים".

4 שנים בבית לוינשטיין

במשך חודשים ארוכים אושפזה אילנית בבית החולים רמב"ם כשהיא מחוסרת הכרה ופציעתה מוגדרת אנושה. בהמשך העבירו אותה לבית לוינשטיין, אך שם טענו דלא רואים סיכוי לשקם אותה וביקשו לאשפז אותה במוסד סיעודי. "אבל אמא שלי לא הסכימה", מספרת אילנית, "היא בכתה באוזני הצוות וביקשה שייתנו לי סיכוי. הדמעות שלה גרמו לאחראית להחליט על כך שהיא עושה ניסיון ושמה אותי בקומה 5, של פגועי ראש".

מה את זוכרת מכל התקופה הזו?

"את האשפוז ברמב"ם אני לא זוכרת בכלל. אני רק זוכרת את עצמי מאושפזת בבית לוינשטיין כשמלמדים אותי כמו ילדה קטנה – לדבר, לאכול, לתקשר... הייתי כל הזמן באי שקט מוחלט, השתוללתי וניסיתי לפגוע בעצמי מרוב כאב, אז קשרו אותי עם הידיים והרגליים לכיסא גלגלים. הייתי גם בלי שיניים והמראה שלי היה מזעזע. אבל מה שכן – כל הזמן הגיעו אליי חברות ובנות משפחה, והן נתנו לי המון כוח ורצון לשוב לחיים. איך אמרה לי אחת האחיות? 'שש עשרה שנה אני בבית לוינשטיין ועוד לא ראיתי חולה עם כל כך הרבה מבקרים...'"

אבל אילנית עדיין לא הייתה ברמת קליטה שמאפשרת לה להבין את מצבה המדויק. "ראיתי שאנשים מגיעים אליי ובוכים. כולם בכו ואני לא קלטתי למה, כי פגיעת הראש גרמה לי לחוסר הבנה. אני זוכרת שאמרתי לרופא: 'אני צריכה לחזור הביתה, מחכים לי בעבודה'. והוא רק הניד בראשו: 'כן, כן, מחכים לך'".

המצב של אילנית השתפר מידי יום, אך עדיין היה רחוק מלאפשר לה לשוב הביתה. "הייתי מאושפזת בבית לוינשטיין במשך שנה שלמה מבלי לצאת משם אפילו ליום. גם בשבתות ובליל הסדר לא אפשרו לי להשתחרר. אחרי שנה עברתי למתכונת של אשפוז יום במשך שלוש שנים, ואז דווקא היה גרוע יותר. כי במקום לחזור לביתי במצפה דני נאלצתי לחזור לבית הוריי. אמא שלי לקחה ואתי מידי בוקר לבית לוינשטיין והחזירה אותי בערב. כך, בגיל 28, אחרי שנים של הצלחה וכבישת העולם, חזרתי לגור בבית ההורים, כמו ילדה קטנה, כשאני מלאה בסיוטים וחרדות, מוגבלת, לא מסוגלת לטפל בעצמי ומרגישה איך שאני אפס, לא שווה כלום".

אבל דווקא אז קרה דבר בלתי יאומן. "שם קיבלתי פתאום את האמונה שכל כך חסרה לי במשך השנים, פתאום קלטתי שיש מישהו שמלווה אותי לאורך הדרך ורק אליו אני יכולה לפנות ולהתפלל. בנוסף, גם התחלתי לחוש קשר קרוב מאוד למשפחה שלי. כי לצערי, עד אז לא הערכתי את ההורים שלי מספיק. תמיד ידעתי שהם אנשים נפלאים, אבל הרגשתי שהם עממיים ופשוטים מאוד, כאלו מהדור הקודם. הרגשתי כל הזמן שאני זו שיודעת, יכולה ומצליחה, ולמרבה הצער זלזלתי בהם. פתאום, דווקא כשחזרתי אליהם בגיל מבוגר, גיליתי עד כמה שהם אנשים מיוחדים. ראיתי את אבא יושב ולומד תורה במשך כל שעות היום. פתאום קלטתי את בקיאותו העצומה בתורה. אמא בישלה לי מידי יום את האוכל הטוב והמזין ביותר עבורי, יותר ממה שכל דיאטנית יכלה להציע, ואחיי הנשואים היו מגיעים שוב ושוב ולא גמרו להחמיא: 'תראו איך אילנית מתקדמת'. כך בגיל 28 זכיתי לקבל מתנה כל כך מיוחדת של בני משפחה נהדרים. שאלתי את עצמי שוב ושוב: 'איך לא ראיתי אותם קודם?' וידעתי שאם לא התאונה – לא הייתי זוכה לכך".

רק מחובקת

לאחר שסיימה אילנית ארבע שנים של טיפולים בבית לוינשטיין היא התגוררה עוד שנה אצל הוריה ואחר כך שבה להתגורר במצפה דני, שם שמרו לה על הקרוואן בו התגוררה ושמחו מאוד בשובה. "עדיין לא הייתי במצב בו אני מסוגלת לתפקד ברמה של 100%, ובכל לילה חברה אחרת ישנה אצלי, אבל  בהחלט הרגשתי יותר עצמאית", היא מספרת.

בשלב הבא היא ביקשה לשוב למקום העבודה הקודם בו עבדה כעובדת סוציאלית, אך שם אמרו לה שכבר לא זקוקים לה יותר. "הצעתי להם: 'אני מוכנה להתנדב, הרי בעבודה סוציאלית יש כל כך הרבה 'עבודות שחורות' של טלפונים, מכתבים, וכדומה. לא אכפת לי לעשות אותן. אבל הם השיבו: 'אין לנו צורך במתנדבים'. חרב עליי עולמי – פתאום קלטתי את הפער העצום שיש בין אילנית המצליחה שהייתי קודם, לבין אילנית של היום, שאפילו לא זקוקים לה כמתנדבת".

אבל בסופו של דברים העניינים התגלגלו דווקא לטובה, שכן עד מהרה הוצעה לה משרה טובה יותר כרכזת של פרויקט בשכונת רמות בירושלים. משם היא התגלגלה לעוד ועוד עבודות נוספות, שבמהלכן גם הציעה לה מישהי שידוך, שלימים הפך להיות בעלה.

אילנית צור אריה עם ילדיה

מאז אומרת אילנית שהחיים שלה לא עצרו לרגע והם מאירים לה באור יקרות. למרות תחזיות הרופאים שטענו שאין סיכוי שתזכה להביא ילדים לעולם, היא ילדה ארבעה ילדים (שלושה בנים ובת) והקימה משפחה מקסימה. "אחרי לידת בתי הבכורה הגעתי  לבית לוינשטיין וכולם הקיפו אותי שם בתדהמה מוחלטת. שמעתי את אחד הרופאים קורא לחברו: 'תראה, אילנית שלא רצינו לטפל בה, ילדה תינוקת'. התחושה שלי היא שאני לא גומרת לקבל מתנות מאלוקים – הנה שנה אחת קיבלתי בעל, אחר כך כמעט מידי שנה קיבלתי ילד. השנה יצאתי במופע מיוחד שנקרא 'תתמודדי', שמספר את סיפור חיי, בבימויה של רחל ורבוב, איתו אני מופיעה על במות שונות וזוכה לתגובות מרגשות. זכיתי גם להוציא ספר מדהים שמספר את הסיפור שלי, ונקרא 'מה אביא לך מתנה'.

"התחושה שלי", היא אומרת בקול חנוק, "שהקב"ה לקח אותי, פצע אותי ואחר כך חיבק אותי בידיו, ומאז, אני רק מחובקת. אני כל כך מודה לו על כך".