הטור המאויר לפרשת ויגש: אתה והחומרות שלך

רציתי לנצל  את חג האורות כדי לקרב חבר רחוק ממצוות אל חיקו של אבינו שבשמיים. בעודי הולך ברחוב הבחנתי במודעת פרסום גדולה של "חמת גדר – מעיינות מים חמים". פינוק אמיתי! חשבתי לעצמי. הסתכלתי על האותיות הקטנות וראיתי שבימי ראשון הכניסה לגברים בלבד. רעיון טוב לנסוע איתו לשם.

ארזנו מגבות וחלוקים, ויצאנו...

בדרך כמובן נשמעו חפירות... אהה... כלומר דברי חיזוק.

התלהבות ניכרת גברה כאשר התקרבנו למקום. נכנסו בשער המתחם "ברוכים הבאים לחמת גדר". צחקתי עם חברי ואמרתי לו שכתוב על חמת גדר שהיא פיתחה של גיהינום!

כאשר הגענו לחניה הבנתי למה. אני מסתכל סביב כלא מאמין... "איזה כניסה לגברים?! ה' ירחם, פריצות בכל עבר!". הלב שלי החל לפעום במהירות. מזועזע כיסיתי את עיני וצעדתי בזריזות לקופה הראשית. "סליחה, היום לא אמורה להיות כניסה לגברים בלבד?!".

"בדרך כלל כן", ענתה הפקידה בנימוס, "אך היום, בגלל חנוכה, השתנתה התכנית הרגילה ופתחנו את המקום לציבור הרחב".

וואי, וואי... מה אני אומר לחבר שלי?

ראיתי שהוא יצא מהחניה והתקרב אלי כשחיוך גדול על פניו. נעשיתי לבן. איזה בושות, נסענו את כל הדרך הארוכה לכאן, ועכשיו אי אפשר להיכנס!

"נו, נכנסים?" שאל חברי בצפייה גדולה, משתוקק לשכשך את רגליו במעיינות הגופרית החמים.

"אי אפשר, נגמרו להם המים החמים", צחקתי.

"מצחיק מאד", גיחך, ואמר: "בוא נכנס!".

"לא, לא, אמרתי לך, הם שכחו להדליק את ה'בויילר'".

בשלב הזה העניין כבר לא ממש הצחיק אותו.

"מה הסיפור?", שאל בעצבנות מאופקת.

"תשמע, מחילה אבל אני לא יכול להיכנס, המקום היה אמור להיות פתוח לגברים בלבד, אבל מסתבר שחל שינוי... יש שם מלא נשים! והצניעות לא משהו...".

הוא הסתכל עלי מאוכזב לחלוטין. יכולתי לקרוא את מחשבותיו. "איך הסתבכתי עם הדוס הזה... אי אפשר קצת ליהנות?".

"לא נורא, הכל לטובה", אמרתי עם חיוך גדול.

הוא העיף עלי מבט רצחני ואמר: "אתם הדוסים לא יודעים ליהנות. כל הזמן החמרות, אני ממש מרחם עליך. אבל בסדר, בוא נחזור הביתה".

"היי, אולי ניסע לטבריה? אני מזמין אותך לפיצה! עלי!", הצעתי.

התלהבות חזרה לפניו, "מעולה, אני מכיר פיצה מצוינת!"

חייכתי וחשבתי לעצמי, יצאתי בזול. 50-40 ₪ פיצה+שתיה.

"אני אוכל רק מהדרין, זוכר?" רעננתי את זכרונו.

"בטח, בטח. זה מהדרין מהמהדרין... אל תדאג".

הגענו למקום, וחשכו עיני. אני עומד מול הפיצרייה, ומתבונן בשלט. "מה זה? איך קוראים לפיצה הזאת?".

"פיצה מוקצה", אמר חברי והתגלגל מצחוק.

"רק חסר שיהיה כתוב 'הכניסה לדוסים אסורה'...", גחכתי.

"בוא נכנס, יהיה בסדר. תראה, יש להם תעודה הכשר מהודרת, לך תסתכל".

תפסנו שולחן וקיבלנו תפריטים. שוב חשכו עיני. חשבתי שחווית הפיצה תסתכם ב 50-40 ₪, אבל מסתבר שיש דבר כזה "פיצה בוטיק" – 100 ₪ למגש פיצה + שתיה! שוד לאור היום!

רגלי החלו לרעוד. חשתי שאין יראת ה' במקום הזה.

ניצלתי את הרגע שחברי נכנס להתפנות, והתקשרתי למשגיח של המקום. חקרתי אותו שתי וערב אודות הכשרות. המושג "בדיעבד" הוגדר לי מחדש.

קיבלנו את הפיצה. אכן, מגרה במיוחד. אני בוחן אותה ומתלבט מה לעשות בזמן שחבר שלי כבר זלל שני משולשים... "נו, תאכל כבר! זה כשר... תהנה קצת מהחיים, מספיק עם ההחמרות שלך!", ענה בפה מלא תוך לגימה מהקולה הקרה.

הפרשתי מהבצק והירקות מבלי שחברי ישים לב, בירכתי ונגסתי בפיצה בעיניים עצומות.

"טעים, אהה? מעין עולם הבא", אמר חברי.

"עולם הבא אני כבר לא יודע אם יהיה לי אחרי הפיצה הזאת...", מלמלתי לעצמי.

סיימנו את הפיצה וחברי קם ללכת. "רק רגע", אמרתי לו, "ברכת המזון! ואכלת ושבעת וברכת".

"אתה עם החומרות שלך, זריז זריז, תברך".

התחלתי לברך. תוך כדי הפסוק "רחם נא על ישראל עמך" פתאום הגבירו את המוסיקה, ושירת נשים חזקה נשמע ברקע. עצרתי מבלי יכולת להמשיך. אסור לברך ככה, חשבתי בלבי, מה עושים? המשכתי בינתיים לעשות תנועות עם הראש כאילו אני עדיין מברך, ניסיתי למשוך זמן, אולי ינמיכו בחזרה. חברי כבר איבד את הסבלנות. "נו? מה קורה? מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?".

למזלי המלצר עבר לידינו באותו רגע, וניצלתי את ההזדמנות לסמן לו עם היד שינמיך את המוסיקה. ברוך ה', הצלחתי לסיים את הברכה.

חברי הסתכל עלי בעיני עגל. "תאמין לי, הרסתם את הדת לגמרי, אין לך חיים!".

נסענו חזרה והגענו לבית חברי, שם החניתי את רכבי. ליד הרכב עמדה אישה מבוגרת, עצבנית במיוחד. חברי הסתכל עלי ברחמים. "שלך הרכב שם? חסמת לה את החניה, מצאת עם מי להסתבך...".

יצאתי מהאוטו, וקראתי לעברה: "מחילה, מחילה!".

"תתבייש, חצוף!" מפאת כבוד הקוראים לא אצטט את גשם ה"ברכות" שקיבלתי ממנה. מי אמר שלא לא יורד גשם?

הזזתי את רכבי וחזרתי לחברי.

"אתה פראייר, איך לא אמרת לה כלום? אני הייתי פותח עליה את הפה!".

"מה פתאום! אסור לי, זה חילול ה'. ישמע בזיונו וידום".

"התקלקלת לגמרי, אתה וכל ההחמרות שלך, טוב, בוא נלך אלי הביתה, נדליק חנוכייה".

חברי סידר את כל הנרות ונתן לי להדליק...

הדלקתי נר אחד.

"נו למה אתה לא מדליק את כולם?".

"לא צריך, לפי ההלכה מספיק להדליק נר אחד בכל יום".

"לא, לא, תדליק את כולם", האיץ בי.

הסתכלתי אליו וחייכתי: "אתה וכל ההחמרות שלך"...

השורה התחתונה

"כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי"

נער, מלשון "התנערות", כל הפיתויים שעמדנו בהם והצלחנו להתגבר, כל "התנערות" כזאת היא מסירות נפש! כי איך נעלה לאבינו שבשמים בלי אותן התנערויות של הבלי העולם הזה?

במלחמת החשמונאים נגד היוונים, כנגד כל הסיכויים, בסייעתא דשמיא בלתי הגיונית לחוקי הטבע, הצליחו מעטים לגבור על רבים. כיצד זה קרה? היתה להם מסירות נפש! הם היו מוכנים למסור את נפשם על קידוש ה'.

בעצם, כיום "השאלנו" את המושג "מסירות נפש" אל חיי היומיום שלנו. אמא המטפלת 24 שעות בילדיה, מאכילה, דואגת, מקלחת וכו'... אנחנו אומרים: "ישר כוח, איזו ‘מסירות הנפש’". אבל היא לא באמת מתה על קידוש ה'! לכל היותר היא "מתה" מעייפות...

 אולי ראוי לקרוא לזה "התמסרות", או מושג חדש: "התמסרות נפש" – שזה כבר יותר מתאים לדור שלנו. התמסרות לעבודת ה', התמסרות לתפילה, התמסרות ללימוד תורה, התמסרות לגידול ילדים וכו'. שכל אחד יקח לעצמו אפילו מצווה אחת, ופשוט "יתנפל" עליה ויתמסר אליה בכל מאודו. מובטח לו שהוא ירגיש סיפוק אדיר.