פנינים לדמותו הנאצלת של יוסף הצדיק, גיבור הפרשה

מי שהתלווה אל יוסף במסע התלאות שלו, נכנס קצת להרגשות שמאחורי התיאור העובדתי, הרגיש בוודאי הזדהות וגם רחמים מול דמותו של הנער הבודד והסובל.

לאחר שנים ארוכות של סבל, יוסף יוצא אל האור ועולה לגדולה - מבור בית האסורים אל כס משנה למלך – 'מבירא עמיקתא לאיגרא רמא' על כך קראנו בשבוע שעבר, והשבוע אנו קוראים על המפגש הדרמטי  של יוסף עם אחיו המתרכז בקריאה המפתיעה - 'אני יוסף!'

...וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו! וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה.

רש"י מסביר: 'גשו נא אלי' – 'ראה אותם נסוגים לאחור. אמר: עכשיו אחי נכלמים קרא להם בלשון רכה ותחנונים...' ויש המפרשים כי קרא להם כדי שבנימין לא ישמע את הסוד. ברגעים הקשים הללו יוסף מרכז את מחשבתו בהרגשה הנוחה של אחיו.

ומיד, תוך כדי דיבור בטרם יפצו פה, הוא פונה אליהם בדברי תנחומים: וְעַתָּ֣ה׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם. כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר. וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה. וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם.

האם ניתן לתאר סלחנות כזו? לא רק שהוא אינו מתנקם בהם, לא רק שאינו מזעיף להם פנים, אדרבה הוא פשוט מסיר מעליהם כל אשמה, הכל היה לטובה ומאת ה'.

לא זו בלבד. חז"ל מציינים כי יוסף נמנע מלהיפגש עם אביו ביחידות במשך השנים שהיה במצרים, כדי שלא יבא לשאול אותו כיצד הגיע למצרים ומה עבר עליו. עד כדי כך הוא שמר את הסוד ואת כבודם של אחיו!

האם בן תמותה מסוגל להגיע להתעלות כזו לסלחנות כזו? כן. התורה מייעדת לאדם תפקיד להגיע עד רמות כאלו, זה לא קורה ביום אחד אבל זהו היעד.

הבה נהיה חסידים!

ב'ספר חסידים' שנכתב לפני כ-700 שנה על ידי רבי יהודה החסיד (הרבה לפני יסוד החסידות על הבעל שם טוב) נכתב בסימן יא: "אין חסיד אלא מי שעובר על מדותיו. כשבאין בני אדם בפניו אשר חטאו ועשו לו שלא כהוגן ועתה מתחרטים ומבקשים מחילתו ממנו, ומה שיש בידם לתקן מהמעוות אשר עשו הם מתקנים ועל אשר לא יוכלו לתקן מתחרטים ומבקשים מחילתו ואומרים לקבל דין עליהם ככל אשר יגזור עליהם. וכשרואה זה, אשר בידו לעשות להם רעה ולהשיב להם גמולם, מוחל להם בלב שלם ואינו עושה עמהם רעה מפני זה נקרא חסיד". עוד מוסיף רבי יהודה החסיד: "וכן בני יעקב, כשחטאו ליוסף - מחל להם ולא שלם להם גמולם וזה שורש החסידות, שצריך לעשות לפנים משורת הדין בכל דבר. שנאמר: (תהלים קמ"ה י"ז) 'וחסיד בכל מעשיו'".

עבודת המחילה הזו היא הבסיס למצוות לא תיקום ולא תיטור כפי שנכתב בספר החינוך (שנכתב על ידי אחד הראשונים לפני כ-800 שנה) "שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. והענין הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה הענין מנענו השם ברוך הוא באומרו לא תקום".

מוסיף בעל החינוך ומרחיב: "משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום 'הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם' תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא...".

עוד כמה מילים על הרב שטיינמן

קשה להפרד מדמותו המיוחדת של הרב שטיינמן זכר צדיק וקדוש לברכה, ובמיוחד שאנו עוסקים בתכונה שכה מאפיינת את אישיותו. הוא תמיד דגל בסלחנות והיה דוגמה אישית לכך. בהזדמנות התבטא שכמעט אף פעם לא הקפיד על בן אדם ופעם אחת שהקפיד התחרט על כך. וזה התבטא גם ביחסו עם תלמידים שלימד והיו אלו גם צעירים בגיל הטיפש עשרה (הרב שטיינמן כיהן רוב שנותיו גם כראש ישיבה לצעירים בגילאי 12 – 17 והוא המשיך בכך גם כשעמד בראשות ההנהגה הליטאית ובראשות ונשיאות ישיבות גבוהות ומוסדות חשובים שראו לעצמם כבוד בנשיאותו) - שלא אחת התחצפו או עשו מעשי קונדס והוא דגל בסלחנות.

"הדוגמה האישית של הסלחנות", גרס הרב שטיינמן, "מביאה תועלת יותר מהמשמעת של התגובה". גם לאנשים מבוגרים שממש הציקו לו הוא מחל בפה מלא ובלב שלם ובדרך כלל אף התייחס לפגיעות כדבר חסר משמעות.

בשבוע שעבר כתבנו על הצניעות והסגפנות שלו, האמת שהענווה והסלחנות הן הצד השני של אותו מטבע, למילה 'צניעות' ישנן שתי משמעויות, הסתפקות במועט וענוה, תמיד נוכל לראותן ביחד, ולאידך גיסא, הנהנתן הוא בדרך כלל גאה ויהיר.

כפי שכתבנו לעיל, היעד הזה מוצב לכל אחד כמטרה אליה הוא צריך להתקדם, וההתבוננות בדרכיהם של אישים גדולים שחיו כביכול עמנו - יכולה לסייע לנו במשימה!

הטור מעובד מדברי הרב מנחם יעקבזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק', ומפורסם לעילוי נשמת מנחם בן יששכר ורחל בת מנשה שרעבי ז"ל