סיון רהב מאיר על פרשת ויגש: חשמונאים כשאין אנטיוכוס

חנוכה תשע"ח. בואו נסתכל על המציאות בכנות: העולם השתנה. שום פרעה או אנטיוכוס או סטלין לא רודף אותנו ואוסר עלינו לקיים מצוות. זה כמובן מבורך, אבל צריך לשים לב לכך שזה יוצר מציאות חדשה ומאתגרת: איך אפשר לשמור על התלהבות כשאין "אסור" ויש רק "מותר"? איך להקפיד על דברים מסוימים, כשהסביבה משדרת לך: "אחי, תעשה מה שבא לך"? האם הסיפורים על אבותינו שהתחבאו, נרדפו ועונו מספיקים?
נתן שרנסקי כתב שהעולם כבר לא נראה כמו מלחמה של הטובים מול הרעים, אלא יש בו סופרמרקט של דעות והבחירה החופשית בשיאה. לטענתו, בכלא הרוסי הנורא היה לו קל יותר להבחין בין הצדק לבין הרשע, אבל בעולם דמוקרטי, מערבי, ליברלי – זה נעשה מבלבל ומורכב יותר לשמור על ערכיך. האתגר ליצור זהות חזקה, בעלת תכלית ומשמעות – הופך לקריטי. היום, כשאנחנו אומרים "קנאות" או "מסירות נפש", אנחנו חושבים בעיקר על בן לאדן או נסראללה, על אידיאולוגיה שמקדשת את המוות. אבל איך מקדשים את החיים? איך מדליקים אש של טוב, תורה וחסד? חנוכה, חג התרבות, הוא זמן טוב לחשוב על השאלה הזו: איך שומרים, מתוך שמחה ואהבה, על ערכי החשמונאים, גם בעולם שבו אין אנטיוכוס?

מהפכות גדולות
ביום הראשון של חנוכה יש התרגשות באוויר. אם הרגשתם קצת שגרתיות אחרי כמה ימים ואחרי כמה נרות, ואחרי שהשעווה של הנרות הצבעוניים של הילדים טפטפה על הרצפה, שימו לב לטקסט הבא. הרב ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר כתב לפני כ-100 שנה בספרו "ישמח ישראל" כמה ההדלקה של כל אדם פשוט היא דבר עוצמתי מאוד. הוא מבסס את דבריו על פירושו של הרמב"ן, וקובע כך:
"בעת הדלקת נר חנוכה עומד כל יהודי על מקומו של הכהן הגדול בבית המקדש, וכל איש פשוט ביותר, בגשתו אל הקודש, להדליק נר חנוכה, הרי הוא עצמו נעשה ככהן גדול, וביתו נהפך כבית המקדש, ויתבונן בגשתו להעלות את האש שאינו מדליק כאן נרות שמן או שעווה בעלמא, אלא הוא מעלה את האור שמששת ימי בראשית, וייגש אל העבודה באימה וביראה מתוך שמחה של מצווה, על שאיש פשוט כמותו זוכה לחולל עתה 'מהפכות' גדולות בעולמות עליונים".
שימו לב למילה "מהפכות". מהפכות לא מתרחשות רק ברחובות, בצעדות של המונים. מהפכות נעשות גם במעשים קטנים שלנו, בחוג המשפחה, בין המטבח לסלון.

שאריות של החיים
ביום שלישי בערב הדלקנו שמונה נרות בחנוכייה. אחרי ההדלקה, נוהגים שלא לזרוק סתם לפח את השמן או את שאריות הנר שנשארו. הנה מה שכותב הרב אבינדב אבוקרט על שאריות החג, ועלינו:
"הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם – כך אמרנו כל ערב. אבל ההלכה מלמדת שגם השאריות של הנרות הן קדושות. אסור להשליך את שאריות השמן שנותר בכוסיות או את שאריות הנר. נהגו לזרוק אותם בצורה מכובדת, ואפילו לשרוף אותם במדורה מיוחדת או לצרף אותם לשריפת החמץ. ניתן ללמוד מכך כמה חשובות השאריות בחיינו – הדקות הספורות בסוף הפגישה, העודף שקיבלנו מהמוכר בחנות, הטיוטות של המאמר שכתבנו. אחרי הכול, כשחושבים על זה, כל חנוכה הזה התחיל משאריות, מיחס של כבוד למה שנראה קצת מדי, קטן מדי. בשיר 'מעוז צור' אנחנו אומרים: 'ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים'. רק מי שלא זלזל בקנקן המיותר שנותר, שנשאר בצד – זכה לאור גדול. חנוכה הוא הזמן שמזכיר לנו שהכל הוא שאריות של החיים".

איזה סיפור אנחנו מספרים?
כשיוסף והאחים שלו נפגשים, בפרשת השבוע, העובדות הן קשות ומרות. האחים הרי מכרו אותו והפקירו אותו. ובכל זאת, יוסף מצליח לאחד את המשפחה על ידי פרשנות חיובית לעובדות היבשות, על ידי ראייה אופטימית ומלאת אמונה.
שימו לב לטקסט שהוא אומר לאחים, כשהוא מגלה להם שהוא יוסף: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹוקים לִפְנֵיכֶם... וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹוקים". כלומר, לדברי יוסף, הוא בעצם נשלח למצרים כדי לעלות שם לגדולה, ולכן עכשיו הוא יכול להציל את המשפחה (ואת כל האזור) בתקופת הרעב.
יוסף לא יכול לשנות את הפרטים הטרגיים, אבל הוא יכול להחליט איך להסתכל עליהם. במקום להתלונן על מה שעשו לו, הוא בוחר שלא להתבונן על האנשים אלא על האלוקים שמאחוריהם, ולחפש היטב את הברכה בתוך הקללה. חכמינו לומדים ממנו שלמרות מצבנו האובייקטיבי בחיים, יש לנו בחירה חופשית גדולה, לקבוע איך לספר לעצמנו את הסיפור. הרב פרופ' יונתן זקס כתב על כך: "איננו יכולים לשנות את העבר, אבל בשנותנו את האופן שבו אנו חושבים על העבר, אנו יכולים לשנות את העתיד".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.