כולם עלו על הרכבת, ורק אני לא. מה יהיה איתי?

אני רואה אותה מולי, את הרכבת. היא צופרת במרווחים קבועים. כל דקה, צפירה אחת.

בכל מרווח בין צפירה לצפירה משתחלים עוד ועוד אנשים פנימה לתוך הקרונות, צועדים להם מעדנות

בארשת פנים של "הנה, הצלחתי לתפוס את הרכבת הזאת לפני שהיא עוזבת את התחנה", צועדים להם ותופסים את מקומם בחיוך מרוצה. חלקם מעדיפים את המקום שליד החלון, חלקם מעדיפים את הנוף הפנימי שלהם, מתיישבים בפנים ושוקעים בעולמם הפרטי.

והרכבת, בשקשוק גלגלים, יוצאת לה לדרכה.

אני רואה אותה מולי, את הרכבת.

כולם עלו עליה,

ואני לא.

אני מפחדת. מה יהיה איתי?

בשבוע שעבר, כשעליתי על המדרגה הראשונה שלה, של הרכבת הזאת, הרגשתי פרפר קטן מעופף של התרגשות. אולי הפעם תהייה לי זכות העלייה לרכבת. אולי הפעם סוף סוף אוכל להתחיל לנסוע לי לדרכי. עליתי על המדרגה הראשונה.

אחרי יום אחד, הפרפר הקטן והסודי שלי בתחתית הבטן פרפר חזק יותר, כשקיבלנו את האות להמשיך הלאה למדרגה השנייה.

העלייה למדרגה השנייה הייתה ממושכת בהרבה מהעלייה למדרגה הראשונה.

המדרגה השנייה הייתה רחוקה יותר, גבוהה יותר, והצריכה יותר מאמץ בעלייה. אבל זאת הייתה חוויה מדהימה. נהניתי מכל רגע. הפרפר שלי כבר עף חזק, ונחבט בדפנות הגוף שלי כשהוא דמיין איתי יחד את המדרגה השלישית.

אחרי שנגמרה העלייה למדרגה השנייה, נשארתי עומדת עלייה. מנסה בכוח להרגיע את הפרפר, להגיד לו שלא בטוח בכלל שאנחנו עולים. להגיד לו שלא בטוח שהפעם זאת הפעם שאנחנו מחכים לה כבר המון זמן. אבל הפרפר, בטבעו הרגיל, כמו פרפר, סרב להקשיב לי, והמשיך לעוף חזק ולעשות לי רעש באוזניים. רעש חזק. לא יכלתי לעמוד נגדו, ועפתי גם אני. אומנם נמוך בהרבה ממנו, אבל עפתי.

הרגשתי את הרוח חובטת בי, וחייכתי לעצמי חיוך גדול ומאושר.

עד שהעיפו אותנו מהמדרגה השנייה בחבטה שוברת עצמות על האספלט האפור הדהוי של רצפת התחנה.

ברגע הראשון, כשפקחתי עיניים, לא הבנתי איפה אני נמצאת. הכל הסתחרר סביבי, ראיתי שחור.

אנשים נעים מולי בהליכה מהירה, כל אחד לרכבת שלו. אנשים בני מזל שיש להם כבר היכולת לעלות על הרכבת שהם בחרו, לעלות על הרכבת שבחרה אותם.

ואז הכתה בי ההכרה. בי לא בחרה שום רכבת.

הושלכתי מהמדרגות ארצה. אני והפרפר שלי.

ברגע שאני חושבת עליו, אני שומעת זמזום כנפיים חלש, איטי. אני רואה אותו לידי, מניע כנף אחת באיטיות מוזרה. אני נועצת בו עיניים, ולאחר מכן ראשי נופל לאחור, אני מאבדת את ההכרה.

 * * *

עוד לא עבר שבוע מאז אותו היום בו הועפתי בחוזקה מהמדרגה השנייה ארצה.

אני רוצה לנטוש את תחנת הרכבת, אני לא יכולה לראות את המראה הזה של כל האנשים שעולים 

לרכבת רק שלהם ונוסעים' ואני עומדת על הסף. נוגעת ולא נוגעת, ולא מורשית לעלות.

הפרפר שלי מת באותו יום. אין לי פרפר אחר.

המבוגרים לא נותנים לי לעזוב את תחנת הרכבת. הם אומרים שאני צריכה לדעת שזאת לא הייתה הרכבת הנכונה, ובקרוב תבוא רכבת אחרת. רכבת שארגיש בה בנוח הרבה יותר.

אבל אני לא רוצה לשמוע אותם. הקולות שלהם עוברים לי ליד האוזניים והמשמעות לא נקלטת לי במוח.

אני רציתי את הרכבת הזאת. הזאת. אבל יכלתי להגיע רק עד המדרגה השלישית. רק עד אליה.

לאחר מכן הרכבת סרבה לי.

אני נסוגה לאחור. יושבת על האספלט, רחוק מפסי הרכבת. בוחרת פינה בין עמודי התחנה האפורים הרחבים, ושם קובעת את מושבי.

כל עולה חדשה בת מזל שעולה על רכבת בפעם הראשונה עושה הרבה רעש. כולם מקיפים אותה, צועקים ומחייכים לה, ממטירים עליה מתנות ומפרסמים עליה בעיתון בעמוד הראשון.

היום, כשאני יושבת, נשענת על עמוד התחנה, אני רואה אחת כזאת. היא הולכת בצעדים מרחפים,

מדלגת על רצפת התחנה ועולה לרכבת שלה ברעש וצלצולים.

אני בוהה במקום בו היא מתיישבת, ולפתע אני רואה שהיא נועצת בי מבט חזרה.

אני נבהלת, ומסתתרת במהירות מאחורי העמוד עליו נשענתי.

טיפשה שכמותי. למה אני מנסה להציץ לחיים לא שלי? היא לא באמת ראתה אותי, היא הסתכלה דרכי.

אני חושבת מה לעשות הלאה, כשלפתע אני רואה צל שחור מולי. אני שוקלת אם להסתובב ולרוץ

אבל אז הצל מתקרב, ומדבר. אני מרימה את עיני ואני רואה אותה, את בת המזל שעלתה לרכבת.

אני רוצה לצעוק עליה שתרוץ מהר ותתפוס אותה לפני שהיא נוסעת לדרכה, לא מפקירים רכבת אחרי שהיא בוחרת בך. אחרי שרכבת בוחרת בך, את אמורה רק לחייך כל היום ופשוט לנסוע.

אני מתחילה להגיד לה את זה, אבל אז היא מתחילה לדבר. היא אומרת רק שתי מילים לפני שהיא, והשמלה הנפוחה הלבנה שלה, נעלמים לי משדה הראייה.

היא אומרת "מנהל התחנה", ונעלמת בהבזק לבן.

אני תופסת מיד את כוונתה. לא שלא חשבתי על זה קודם. היא דיברה על מנהל התחנה.

האדון שאחראי על כל הרכבות. על מספר הרכבות שעוברות בתחנה שלו בכל יום. על מהירות התנועה שלהן, על איכותן, על סוגן וטיבן. אחראי על הכל.

כולם יודעים שאדון הרכבות יושב בבירה, ומקבל בכל שעה שאתה מגיע.

הלכתי אליו פעמים רבות מספור. בינתיים הוא לא אישר לי רכבת.

אני תוהה אם ללכת אליו שוב, ומחליטה שכן.

אני מגיעה לבירה ביום חשוך. השמיים שחורים וטיפות גשם יורדות מעלי.

ואז אני פוגשת אותו, את מנהל התחנה, אדון הרכבות.

ממנהל התחנה לא שומעים תשובות. אתה אומר את מה שאתה אומר, הוא מקשיב לך יותר ממה שכל אחד אחר היה. לכן אני פותחת את פי, ולאחר מכן את הברז שיש לי איתי תדיר, ובוכה לו. מספרת לו על מה שהיה שבוע שעבר בתחנה. על שהעיפו אותי בזעם אחרי שכבר הגעתי כמעט למדרגה השלישית. ועל זה שהפרפר האהוב שלי מת באותו יום.

הוא מקשיב לי, ושותק.

נגמר לי הזמן אצלו, אז אני קמה, אוספת את עצמותי, וחוזרת לתחנה.

אולי הוא יביא לי אותה. את הרכבת שלי. רק שלי.

אני מתיישבת במקום הקבוע שלי, ומחכה.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.