"מסרת גיבורים ביד חלשים" – איך ניצחתי את הכעס שלי

כמה הדרכות כבר שמעתי. אינספור חוכמות למדתי ושיננתי. "עלייך לנשום בתוך החוויה הקשה, ולבקש עזרה מהשם יתברך, עד שזה יעבור. לאיטיים ביותר זה לוקח מקסימום עד שלוש שעות", הבטיח המנחה.

רבע שעה לפני כניסת השבת. סיר האוכל המשובח שטרחתי והכנתי מאז הבוקר מוטח ארצה, ולידו, על הרצפה השטופה, מפוזרת אחר כבוד מנת הגורמה הקצובה שיועדה לשתיים מתוך שלוש הסעודות של השבת הקרבה. הנה זה צף ועולה... הכאב. הפגיעות. ההשפלה. הביזיון . הפחד. ולקינוח - הכעס.

מה עכשיו? אין לי זמן לנשום עכשיו! עומדות לרשותי פחות מעשר דקות עד להדלקת הנרות. איך אספיק לנקות את הכל?! ומה נאכל השבת?! רק אתפוס את החצוף שעשה את זה ו... רגע.

מה קורה לי עכשיו? אני מפחדת. אני פגועה. אני מרגישה חלשה וחסרת אונים. איבדתי שליטה. הרצפה כבר לא נקיה, רבע מסיר האוכל היקר בדרך לאשפה. אני לא יודעת מה יהיה, וכל מה שמתחשק לי עכשיו זה לצרוח, לכעוס ולנקום במי שהביא אותי לתוך הבלת"מ הזה, ברגע הכי לא מתאים שיש.

שניה לפני שאני מתפרצת בכעס על הקטנה שהפכה לי את הסיר, אני נזכרת במשפט שלי: "אני מעדיפה להיות חלשה ולהיפגע, מאשר להיות חזקה וכועסת".

מאבק מתחולל בי. אני יודעת שעלי להיכנע, הרי למדתי את זה. אבל אני גם מפחדת... אם לא אכעס, ולא אחצין את המחאה שלי על העוול שנעשה לי, הם ינצחו אותי. ההרגשה היא שאני פשוט אמחק ולא אהיה יותר.

רק שבוע קודם לכן נכשלתי בסיטואציה דומה, ובעקבותיה בעלי ואני קיבלנו על עצמנו גבולות בעניין הכעס. עכשיו שוב הגיעה שעת המבחן, והמאבק בעיצומו.

אני פורצת בבכי שהולך ומתגבר, עד שהוא הופך ליבבה – נקיה, לא מאשימה, מקבלת. השם יתברך נכנס פנימה, ועוטף אותי ברחמים. אט אט מתווסף טעם של מתיקות לכאב המר, וזה האחרון נסוג לטובת תחושת ביטחון מרגיעה. אני כבר לא מרגישה לבד. החזק שבחזקים נמצא איתי בחושך. כעת יש בי הכוח להמשיך הלאה.

בהשראת חג החנוכה, אני דוחפת פנימה לסיר את האוכל שעוד נותר נקי אחרי 'מלחמת האור מול החושך' שהתחוללה בי, אוספת בזריזות את השאריות שנותרו על הרצפה, מעבירה שטיפה קלה וניגשת להדליק את הנרות.

לאור השלהבות, אני משחזרת לעצמי את המשפט שלי, עם חידוד קל: אני מעדיפה להיות חלשה ועם השם יתברך, מאשר חזקה, אך בודדה ומנותקת מאור האינסוף.