מפתחות לחיים: מזון מתוקן לגוף ולנפש

חלק נכבד ממצוות התורה מתרכז בסוג המזון הנכנס אל הגוף ובאיכות המידע הנכנס אל המוח. לעיל עמדנו על משמעות ה´בשר בחלב´ בפשט ובתורת הקבלה. בשורות שלפנינו נתבונן במסתתר מאחורי הברכה שעל המזון, במשמעות כשרות המאכלים, ובטעמי שמירת העיניים והמחשבה.

ברכה וכשרות

בתלמוד נאמר:[1] "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה".  וזאת משום שבמבט אמיתי, המזון אינו רכוש האדם, אלא שייך לבורא. שהרי מיהו האדם אשר יוכל לברוא מעצמו דבר מאכל כל שהוא? וכהמשך הדברים שם:[2] "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא [לפי שללא ברכה אין לו רשות ליהנות ממה ששייך לבורא] וכנסת ישראל [לפי שאכילה ללא ברכה, מונעת שפע טוב מהעם]". והזוהר הקדוש[3] מוסיף ואומר כי הנמנע מלברך מונע גם מהעולמות הרוחניים העליונים את שפע הקדושה שהיה אמור להגיע אליהם על ידי ברכתו.

ובכתבי קבלה מוסבר עוד, שבכל מאכל ישנו ניצוץ רוחני המקיים אותו. וכאשר האדם אוכל משהו, הגוף מקבל את חומר המאכל ואילו הנשמה את הרוחניות שבמאכל. ולכן כאשר יהודי אוכל חלילה מאכל שאינו כשר, מזין הוא את נשמתו בניצוץ רוחני פגום שאינו ראוי לה והיא מזדהמת ממנו - דבר הבא לידי ביטוי גם באיבוד רגישותה הרוחנית.[4] לפי שמבנה נשמת היהודי שונה ממבנה נפש הגוי. נשמת היהודי מורכבת מתרי"ג [613] חלקים במקביל לתרי"ג חלקי הגוף על כל פרטיו. ולכן קיבל היהודי תרי"ג מצוות. ואילו נפש הגוי מורכבת משבעה חלקים במקביל לשבעת החלקים העיקריים של הגוף. ולכן קיבל רק שבע מצוות. גוי שיאכל חזיר וכדומה, לא יזיק לנפשו. ואילו יהודי שיאכל דבר איסור, יזהם את נשמתו העדינה והמורכבת. ולפי שהיהודי מתמודד עם מטלות רבות יותר בעולם הזה, גם שכרו בחיי הנצח, גדול ועצום הרבה יותר מהגוי.

נמצא שלאכילה ישנה משמעות והשפעה רוחנית על האדם [ומצד המאכל עצמו, זוהי עליית מדרגה עבורו, שעולה מדרגת צומח או חי, לדרגת מדבר. וכמו שכתב הרמ"ק בתומר דבורה].

וכאשר מברך על המזון הכשר שאוכל, פועלת הברכה לקדש את המאכל והוא מתרומם במהותו הרוחנית למדרגה גבוהה יותר, המועילה לנשמה וגם לגוף. וכפי שהתברר במחקרים חדשים שברכה משפיעה על שיפור איכות המים, עד כדי זירוז משמעותי בקצב צמיחת זרעים שהושקו בהם, ביחס לקצב צמיחת זרעים אחרים שהושקו במים רגילים.[5] ובודאי שגם גוף האדם מושפע לטובה ממים אלה, הרבה יותר ממים רגילים שלא ברכו עליהם. וכך בכל דבר מאכל. וכפי שידוע ביהדות, שבכח הדיבור להשפיע על המציאות הפיזית ולשנותו לטובה או לרעה, עד שאפילו הדומם שמסביב, מושפע לטובה מהברכה ומכל דברי תורה ומכל מילה טובה הנאמרת באותו מקום. שהרי לדיבור יש כח, והפה דומה למכשר קרינה רב עוצמה שבידו להשפיע על המציאות הפיזית.

כלומר, באמצעות דיבור קל של ברכה לפני האכילה, מרוויח האדם שהוא ניזון ממאכל שהוא לא רק כשר, אלא גם מרומם במהותו הרוחנית וגם איכותי ובריאותי. וככל שמברך יותר בכוונה מתוך שימת לב לכל מילה, כך השפעת ברכתו רבה יותר. לפי שהמחשבה מפיחה רוח חיים במילים, כנשמה בגוף.

ואם בדבר מאכל זה שהגיע לידיו ישנה נשמה מגולגלת, גורם הוא על ידי הברכה לתיקון גבוה של אותה נשמה ושכרו כפול ומכופל בזכות החסד הגדול שעשה עם האדם המגולגל, במה שתיקנו כראוי והצילו מגלגול מתמשך בצומח או בחי.

בנוסף, הברכה מחנכת את האדם - ילד ומבוגר - לשליטה עצמית ולדחיית סיפוקים. הוא רעב ותאב לאכול את המאכל הערב לחיכו, אולם הוא מגלה איפוק. קודם אברך ואחר כך אוכל. הוא גם לומד להודות ולהכיר טובה למי שמיטיב לו. וכאשר מסיים הוא את סעודתו, איננו קם ורץ לעיסוקיו ולעסקיו. אלא ראשית מברך את בורא המזון ומודה לו על המזון המשביע. ככתוב:[6] "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה´ אֱלֹהֶיךָ".

שמירת העיניים והמחשבה

האדם סקרן מטבעו. נמשך הוא להביט או להרהר במה שאינו שגרתי ובפרט במה שהוא מפתה וייצרי. ואף על פי שאם יתבונן במחשבתו בתוצאת הבטה זו, יבין שעתיד הוא להינזק ממנה, משום שהראיה וההרהור יוצרים גירוי והגירוי עלול להביאו למעשה שאינו חפץ בו, עם כל זה גדול יצר הסקרנות עד שהוא עלול לעוור ולחסום את עין השכל. לפיכך הצטווינו בתורה:[7] "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". וכשיש ציווי אלוהי, קל יותר לאדם לבלום עצמו שלא להביט ושלא להרהר במה שיזיק לו.

בביאור מצוה מיוחדת זו, כתב ספר החינוך:[8]

"שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים. ענין לאו זה, שלא נייחד מחשבותינו לחשוב [שלא נאפשר למחשבותינו להתמקד ולהרהר] בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו. לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות. אלא אם יעלה על לבו רוח [חשק, רצון] לחשוב באותן דעות הרעים, יקצר [יחתוך] מחשבתו בהם וישַׁנֵהַ לחשוב בדרכי התורה האמיתיים והטובים.

וכמו כן, שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו. ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה. כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף. וזה שאמרו זכרונם לברכה[9] ´וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם´ - זו מינות [כפירה]. ´וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם´ - זו זנות. שנאמר:[10] "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו, אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי".

שורש מצוה זו נגלה [גלוי וברור].  כי בזה יישמר האדם מחטוא לה´ כל ימיו. והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת. כי המחשבות הרעות - אבות הטומאות, והמעשים - ילדיהן. ואם ימות האדם טרם יוליד, אין זכר לבנים. נמצאת זאת המניעה [ההימנעות מראיה והרהור שליליים], שורש שכל הטובות יוצאות ממנה. ודע בני ותהא מרגלא בפומך [יהיה מורגל בפיך] מה שאמרו זכרונם לברכה:[11] ´עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה´. שאם תשית דעתך למלאות תאוותך הרעה פעם אחת, תימשך אחריה כמה פעמים. ואם תזכה להיות גיבור בארץ, לכבוש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת, ייקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי התאווה תמשוך הבשר כמשוך היין אל שותיו. כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין, אבל [אלא] יתאוו אליו תאווה גדולה. ולפי הרגילם נפשם בו, תחזק עליהם תאוותם. ולו ישתו שם כוס מים, יפוג יקוד אש תאוות היין ויערב להם [וירגישו טוב ונעימות]. כן הדבר הזה. כל איש, בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן, יחזק עליו יצרו הרע יום יום. ובהימנעו מהם, ישמח בחלקו תמיד כל היום".

נמצא שאדם אשר נזהר שלא לגרות את עצמו בראיית מראה שאינו צנוע ונשמר ממחשבות כפירה על ידי שנמנע מקריאת ומשמיעת דעות פסולות ומצפייה בדברים האסורים ומכל הפלגה בהרהורים אלה, הרי הוא אדם רגוע, השמח בחלקו ומאושר. אולם אם אינו שומר על קדושת עיניו ומחשבתו, הרי הוא מגורה באופן קבוע. וכשהגוף מגורה, אין גבול לטעויות הקשות שעלול הוא לבצע. והדברים ידועים.

זהו על פי הפשט. אולם מלבד המשמעות הגלויה בחיי היום יום לטוב ולרע, שבשמירת או אי שמירת העיניים, יש לעניין נכבד זה השלכה נוספת, רוחנית ועמוקה.

בתורת הסוד ידוע שהאדם הוא עולם קטן[12] והוא גם בית מקדש קטן. לפי שכל שישנו בבית המקדש, נמצא גם באדם. העיניים הם בבחינת המנורה המאירה ומאפשרת ראיה, הקיבה היא המזבח המעכל את הבשר, האף כנגד מזבח הקטורת וכן הלאה. גם מבנה הגוף מכוון כנגד חדרי והיכל בית המקדש.

והיכן נמצא קדש הקדשים בגוף האדם? במח. שהוא מקום משכן הנשמה, אשר היא בבחינת ארון הקודש שבו שני לוחות הברית, המונח בקדש הקדשים. אדם המכניס מראה שאינו צנוע למח, באמצעות הסתכלות אסורה, הרי הוא כמעמיד צלם בהיכל. כאילו שהכניס פסל לקדש הקדשים שבבית המקדש.

ובפרט שכאמור לעיל, לראיה ישנה משמעות של מגע ומשמעות של שימוש. ומיהו אשר ירשה לעצמו לנגוע ולהשתמש בעיניו, במה שאינו מורשה על פי הוראת מלכו של עולם?

וכאן המקום לציין את חובת ההזדרזות בנשיאת אשה, עם הגעת האיש לגיל הבחרות ולרמת מסוגלות לחיות עם אשה מתוך וויתור ונתינה בסיסיים. שהרי השרוי בלא אשה, שרוי בלא חומה. ובזוהר הקדוש מובא:[13] "מאחר שהאדם נושא אשה אז נקרא עבד ה´. מפני שלבו רגוע ונמנע  מלהסתכל בעבירה ובנשים, ומלתור אחר לבבו ועיניו. וכמו שנאמר: וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". וכתב הרמ"ק בתומר דבורה:[14] "והנה, האדם בעוד שלא נשא אשה, פשיטא שאין שכינה עמו כלל. כי עיקר שכינה לאדם [שורה על האדם] מצד הנקבה". ואותם הסבורים שאם ימתינו עד גיל מאוחר, יוכלו לחסוך ממון טרם חתונתם ומביאים ראיה לעצמם מכתבי חכמי ישראל, טועים הם. לפי שבדורנו גם אינם מצליחים בדרך כלל לחסוך מכמה סיבות, וגם נכשלים באיסורים חמורים. אלא יזדרזו לשאת אשה, ויכבדו את נשותיהם, ויתעשרו.[15]

[1] ברכות לה, א.

[2] ברכות לה, ב.

[3] זוהר חדש, רות דף סז, ב. ועיין הרחבת הדברים בנפש החיים שער ב, פרק ד.

[4] וראה יומא לט, א. "אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם".

[5] ראה "המהפך", פרק "השפעת גלי הקול על המים", עמ´ 85.

[6] דברים ח, י.

[7] במדבר טו, לט.

[8] ספר החינוך, מצוה שפז.

[9] ספרי במדבר, פיסקא קטו.

[10] שופטים יד, ג.

[11] אבות ד, ה

.[12] ראה על כך בהרחבה בספר "הצופן", עמ´ 11.

[13] זוהר חדש בראשית, דף ט, א.

[14] תומר דבורה פרק ט.

[15] ראה דברי רבא לבני מחוזא בתלמוד, בבא מציעא נט, א.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.