חסי בקשט: "יש ילדים שמצאנו ברחובות אודסה – והיום הם בחורי ישיבות בישראל"

במשך שמונה שנים מתוך 24 השנים בהם בעלה מכהן כרב הקהילה באודסה, חיה חסי בקשט בארץ עם ילדיה. בשנים האלה הם נפגשו בעיקר בחגים, אז טסה כל המשפחה לאוקראינה, ובכל שבת חמישית – אז הגיע לארץ הרב בקשט כדי לפגוש את משפחתו. כששואלים אותה איך עמדה בקושי הזה, היא טוענת שאין בכלל שאלה. בכל פעם כשהגיעה לאודסה וראתה עד כמה התקדמה הקהילה מהפעם הקודמת, איך ילדים יתומים עזובים השתלבו בחברה והחלו לומדים תורה – הקושי פשוט התגמד מול הסיפוק והנחת.

לא תמיד היא היתה גיבורה כזו, היא מבהירה. כשהיא ובעלה התכוננו לפני 24 שנים לטוס לאודסה בשליחותה של קרן אמריקאית שביקשה לשקם קהילות ברחבי ברית המועצות לשעבר, חברותיה התייחסו לתוכנית שלה בספקנות גלויה. "גדלתי בבית אמריקאי מפנק והחברות שלי תמיד אמרו שנולדתי לא עם כפית זהב בפה אלא עם מצקת שלמה של זהב. הן היו בטוחות שלא אחזיק מעמד ואברח מאוקראינה הנחשלת מהר מאד".

באודסה גילו בני הזוג בית כנסת מט לנפול שמתפללים בו כמה קשישים בלבד. כדי להחזיר לחיק היהדות את הצעירים, בני הזוג פתחו תוך שנה בית ספר לבנים עם 67 תלמידים. שנה לאחר מכן נפתח בית ספר לבנות, עם 60 תלמידות. מההתחלה הצנועה הזו הסתעפה אימפריית חינוך יהודי אמיתית: כיום יש לקהילה באודסה 3 בתי ספר יסודיים, שני תיכונים, בית יעקב, חיידר, גני ילדים, ואפילו אוניברסיטה של הקהילה, אליה באים ללמוד מרחבי ברית המועצות לשעבר. הקהילה מונה כמה מאות משפחות, ויש בה בית כנסת מרכזי גדול, שני מקוואות, כולל וכולל בעלי בתים, מאפיה, מסעדות כשרות, ואפילו דוכן שוארמה ופלאפל כשרים למהדרין.

שעת פעילות בבית היתומים

גולת הכותרת של הקהילה – או לפחות המוסד שזוכה להכי הרבה תשומת לבב – הוא בית היתומים 'תקווה'. בית היתומים, שעליו עשתה אשת התקשורת מיקי חיימוביץ' תוכנית דוקומנטרית לפני שנתיים, הוא המקום אליו מתנקזים מאות ילדים יהודים שאין מי שידאג להם. חלקם אכן יתומים, אבל לרבים יש הורים שיכורים, בלתי מתפקדים, או פשוט עניים מרודים. ב'תקווה' הם מקבלים תנאי מחיה טובים פי כמה מבתי יתומים ממשלתיים, חום ואהבה שמורעפים עליהם בכמויות, וכמובן – חינוך יהודי תורני.

"יש ילדים שאנחנו מוצאים ברחוב, פשוטו כמשמעו", אומרת חסי. "ויש ילדים שההורים שלהם בעצמם מביאים לנו אותם, בעודם תינוקות. בתוכנית שנעשתה עלינו למשל אפשר לראות ילד בשם קולה שאימא שלו חיה בעוני גדול ולכן שלחה אותו לבית היתומים, כשהיא מבקרת לעיתים נדירות. לא מזמן אמא שלו ילדה תינוקת ובגיל ארבעה ימים היא כבר הביאה אותה לבית היתומים...ככה זה כשהממשלה מחלקת מענקי ילודה גדולים אבל לא מענקים נדיבים על גידול הילדים שנולדו. קולה, אגב, פשוט מאושר מאחותו החדשה. היתה תקופה שהוא רץ להראות אותה לכל מי שהגיע".

כמו כל שאר הפרויקטים הגדולים באודסה, גם ראשיתו של בית היתומים היתה צנועה. "זה התחיל כשסשה – מאתר הילדים הראשי שלנו כיום – יצר קשר עם בעלי. הוא עבד אז בבית יתומים ממשלתי וראה כיצד המיסיון יוצר קשרים עם ילדים, כולל ילדים יהודים. בעלי אמר לו שיביאו אותם אלינו לשבת. סשה התפלא איך אנחנו מתכוונים להתחרות בשפע ובמתנות שמרעיף עליהם המיסיון, אבל בעלי אמר שילד יהודי תמיד ירגיש יותר בבית בשבת אצלנו".

כיום, כאמור, מדובר בבית יתומים גדול שעושה הכל לגדל את הילדים למבוגרים מתפקדים שיקימו משפחות נורמטיביות. "יש לנו פסיכולוגים, יש לנו צוות אוהב, אנחנו עושים הכל שיגדלו היטב למרות המטענים והעבר. חשוב לנו שכל ילד ימצא את מקומו בעולם".

לא ניסו לפעמים גויים להכניס ילדים לבית היתומים שלכם? הרי התנאים שאתם מציעים בהחלט מפתים.

"ניסו, אבל יש לנו מכשור מתקדם מאד, בשווי אלפי דולרים, לזיהוי זיופים. ויש גם צוות של 13 אנשים שמתעסק בבירורי יהדות. גם בארץ, גם בארה"ב וגם בגרמניה – מי שמגיע עם אישור יהדות מבעלי, הרב בקשט, מקבלים אותו בלי שום שאלות. כולם יודעים שאנחנו חוקרים את הרקע של כל אחד עד הסוף".

הרב בקשט עם ילדה מבית היתומים

ומבעיות ממזרות אתם לא חוששים?

"הרב אלישיב זצ"ל פסק לנו שאין מה לחשוש מזה, זה חשש רחוק".

לשלוח את הילדים לישראל בימי הילדות אי אפשר, בגלל החוקים האוקראינים הנוקשים. אולם כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות, רוב רובם של ילדי בית היתומים בוחרים לעלות לארץ. "יש לנו המוני ילדים בארץ, בישיבות ובסמינרים הנחשבים ביותר", אומרת בקשט בסיפוק. "יש בחור שגדל בבית היתומים שלנו ומכהן כרב קהילה בצפון. כשאני בארץ, אני זוכה לראות הרבה נחת בשבוע שעבר ביקרתי תלמיד שלמד בישיבת חברון והקים משפחה לתפארת. לפני כמה שבועות נסעתי לחלק'ה של בן של ילדת בית היתומות בעפולה. לא מזמן הייתי בבת מצוה של אחת הנכדות 'לבית אודסה' בתור סבתא מצד אמא, ועוד מעט אזכה להיות 'סבתא אודסה' במסיבת סיום כיתה ח' בבית יעקב... בכלל, יש קשר חזק בין כל יוצאי הקהילה בארץ, שמאוחדים תחת 'תקווה ישראל'".

גם היום, חסי בקשט ממשיכה לתזז בין ישראל ואודסה. יש שנים שהיא שוהה שם רוב הזמן ('היתה שנה שחינכתי שלוש כיתות בבת אחת והיו פעם שהכנתי שיעורים לאור עששית כי לא היה חשמל') ויש שנים שהיא שוהה יותר בארץ ומתרכזת בהרצאות להעלאת המודעות וההבנה ליוצאי מזרח אירופה בישראל. כשהיא מדברת איתי היא בדיוק בדרך לשדה התעופה לטוס שוב לאודסה, לחגוג עם הקהילה את חג השבועות.

אחרי כל כך הרבה שנים, את לא נשחקת? לא נגמר לך הכוח?

"לא", היא מחייכת. "ומה שנותן לי הכי הרבה כוח היא העובדה שבעלי, ברוך השם, המשיך תמיד ללמוד תורה במלא המרץ לצד הטיפול בענייני הקהילה. כמו שאחד הילדים שלי אמר פעם, כשהיה קטן, למישהו שפגש אותו ושאל מה אבא עושה: 'אבא שלי לומד – וכשיש לו זמן, הוא גם הרב של אודסה'..."