המסע לתיקון המידות: כשהתאכזבתי מעצמי

"אני לא מאמינה, דווקא עכשיו?"

השעון מתקתק, וההסעה כבר צופרת בלחץ, והילד אפילו לא מבין על מה המהומה.

ראיתי את מבוכת פניו, ומנגד את השוקו שפוך על הרצפה. ו"טוב, אין ברירה. לך לחדר ותחליף בגדים ... בטילים".

הילד המשיך להתנהל לאיטו עד שמצא את הבגד שלבו חפץ, ואז נזכר שהשאיר את הקלמר במרפסת. בעודו מתהלך בקצב הצב, הבחין לפתע כי כל הטושים פזורים על הרצפה.

"אממממא!!!, תראי מה היא עשתה לי, עכשיו אני לא הולך לבית הספר!!!". טוב, עכשיו זה סופי. אבדה התקווה להסעה היום.

בחישוב מהיר ניסיתי לחשוב האם צעקה אחת תפתור את הכל, ומיד ידעתי שזה רק יחמיר את המצב. כפרה על ההסעה.

נשמתי עמוק, "בוא, אני אעזור לך לאסוף. אני לא רוצה שתאחר היום לבית הספר", וביחד אספנו את הטושים מהרצפה.

2 דקות אחרי הוא כבר היה בחוץ, ואני התחלתי את יומי.

תפסתי את הסידור ביד. עוד לא פתחתי במילה הראשונה, וכבר טלפון. חברה מילדות על הקו. לענות או לא לענות? שנים לא דיברנו, מעניין מה היא רוצה.

הנחתי את הסידור בצד, ולאחר שעתיים שכחתי ממנו לגמרי. וזו הייתה רק ההתחלה.

שכחתי להתפלל ברכות השחר, שרפתי את האוכל בסיר, והילדים קיבלו סנדוויץ עם כלום. כעסתי על הילדים, הייתי חסרת סבלנות לריבים שלהם, צעקתי כשהם לא סידרו את המשחקים. גערתי בגדולה על כך ששוב איבדה את ספר הלימוד, ו"יותר אני לא חותמת למורה על הפתק שתשלח", וכשהילדים לא הסכימו לישון, לא ידעתי את נפשי.

(צילום: shutterstock)

בקיצור, השם, היום לא הייתי במיטבי.

הילדים נרדמו, ואני כמעט איתם. היה יום עמוס ומאתגר, הרהרתי באכזבה.

מאוכזבת מכך שלא הצלחתי להתגבר, וידעתי שאני יכולתי יותר. אם רק הייתי שוקלת את צעדי הייתי יכולה להרוויח תפילה (החברה יכולה לחכות), סבלנות (לא קונים בשום חנות) ושמחה (יש בבית בלגאן של ילדים), ומה עכשיו?

ואז נזכרתי ביום המושלם שהיה לי אתמול. קמתי בזמן, הילדים יצאו מתוקתקים למסגרות הלימוד עם חיבוק וברכת הצלחה, יכולתי להתפלל בנחת, ואפילו להוסיף עוד כמה תהילים לשגרת יומי. כשהשכנה ביקשה ביצים בפעם הרביעית השבוע, הייתה לי את הסבלנות לחייך, ואפילו לשמוע את טרדות חייה.

הילדים חזרו לבית עם ניחוח ארוחה חמה, ולאחר שיעורי הבית יצאנו לגינה, וחזרנו לבית עייפים ומרוצים. הילדים במחווה מיוחדת בלתי מודעת כלפי הלכו לישון בזמן, ואני יכולתי להתיישב בנחת עם כוס תה ביד, ולשמוח על היום הנפלא שהבאתי לבורא עולם בו התפללתי בכוונה, לא דיברתי לשון הרע, ויכולתי להאיר פנים לכל הסביבה.

"השם, איזה יום קיבלת ממני היום: לא התפללתי, דיברתי לשון הרע, כעסתי על הילדים אשר נתת עימדי, ומה, מה יהיה איתי בסוף?

מצד שני, ראית כמה נתתי לך אתמול. היום עבר ללא תקלות מיוחדות, בלי נפילות מיוחדות, רק שמחה וטוב לבב. אנא, עשה שכל יום יהיה כזה מוצלח, ותראה איזה נחת אביא לך."

מהחדר שמעתי את הילד מבקש כוס מים, ניגשתי אלי, ומתוך שינה מלמל: "אמא, למה כעסת עלי היום?"

"ביקשתי שתחזיר את המשחקים למקום, ובמקום זה המשכת לעשות דברים אחרים".

"אז למה בבוקר לא כעסת עלי? למה פעם את כועסת, ופעם את לא כועסת? שאל בתבונה.

לא כעסתי? נכון. שכחתי מזה לגמרי. טוב, לפחות במשהו אחד הצלחתי היום.

לאחר מחשבה קצרה, עניתי: "שאלה טובה. זה תלוי בכוחות שיש לי באותו רגע להתגבר, וכוח לחשוב איזו תגובה מתאימה באותו רגע".

הילד עצם את עיניו ונרדם, ואני יצאתי מהחדר.

באמת, מוריה, איך שכחת את הבוקר? היו לך את כל הסיבות בעולם להתעצבן, והצלחת להתגבר. התעודדתי מהזיכרון של הבוקר, וראיתי בה נקודת אור ביום המטורף הזה, ויותר מזה, הרגשתי שההתגברות באותו רגע שווה ימים שלמים של "התגברויות" בימים שקטים. ואולי זה בדיוק מה שהשם רוצה?

לא אולי. בטוח. זה מה שהשם רוצה. הוא רוצה את ההתגברות מתוך המעמקים, את הסבלנות מתוך אי השפיות, את השמחה מתוך לוח הזמנים שלא תואם לציפיות שלי, ואת התפילות שבאות מתוך ביטול הגאווה של מי שחשבה שהיא מנהלת את חייה.

הסבלנות שלי הבוקר אינה בטלה בשישים. היא עומדת כפנינה זוהרת בחושך, ואיש לא יוכל לקחת לי אותה, והיא תעמוד לצדי אחרי מאה ועשרים. לא אתן ליצר הרע לחטוף לי את הזכייה. עכשיו אני מבינה את מה שהרב זמיר כהן שליט"א אמר, שהנפילה היא כסף קטן בשביל יצר הרע, והייאוש הוא הכסף הגדול, והיום, עם כל האכזבה שלי מעצמי – יצר הרע חטף לי את כל הקופה, אבל אל דאגה, גם אני יודעת להחזיר מלחמה.

תודה, השם. על מה שלא הצלחתי תמיד אפשר לחזור בתשובה, ולהתחיל מחדש, ועל מה שכן הצלחתי אני חייבת לרומם מתוך גאוות יחידה של אני, הקטנה, זוכה להביא קורבן לפני השם.

אני שמחה על הימים שאתה מביא לי, הרגועים והסוערים, מודה על הקשיים והניסיונות. כמובן שאשמח לימים שקטים, אך יותר אשמח אם תזכיר לי תמיד מה הערך של התאפקות אחת, עצירה אחת, הרהור אחד של חישוב מחדש. לדעת כמה יש ברגע האחד הזה כדי להפיח תקווה ואור לזמנים אחרים.

כמה עלי לשמוח בשנייה אחת של עבודת המידות כמוצאת שלל רב, כי החיים חולפים עוברים, אבל רק הרגעים האלה הם שנדבקים לנשמה, ומאירים אותה במסע החיים.