הרב שטיינמן זצ"ל: "בשמחת תורה עייפים מהריקודים, חוששני שבחור יכול להפסיד זמן שינה"

ביום בהיר נפלה עלינו הידיעה הנוראה על אובדן רבן של ישראל, רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל.

אני עומד אי שם בהלויה ותוהה בליבי על מה נזעקו מאות אלפי איש; חסידים, ליטאים, וספרדים. חלקם אפילו לא הכירו או ראו את הרב, ואף על פי שמרן כתב בצוואה שמספיק שיהיו רק עשרה אנשים בהלויה – למרות הכול כולם כאחד באו לחלוק למרן את הכבוד האחרון. גופי ההצלה הכינו את כל הנדרש, המשטרה סגרה את העיר בני ברק, הכול היה פקוק וחסום, אנשים רבים עמדו שלוש שעות לפחות על מנת לתפוס אוטובוס לנסיעה, ולבסוף, בחירוף נפש, לכבד את מרן בדרכו האחרונה. הפסידו גם את זמן הדלקת נרות החנוכה, והכול בשביל ראש הישיבה זצ"ל.

את מרן ראש הישיבה אני זוכר היטב. בגיל שתים עשרה ואחד עשרה חודשים, כמנהג בית אבי, נכנסנו למרן באמצע תפילת ותיקין שהיה מתקיים בביתו במשך שנים. הייתי מתבונן בבית של שניים וחצי החדרים, רטיבות בתקרה וקירות ישנים שמשוועים לשיפוץ דחוף. שאלתי את אבי: האם זהו כבודה של תורה?

הוא ענה לי במשל הידוע. היה מלך עשיר מאוד, שנתן לאנשי העיר לקחת מאוצרות הארמון, אך הקציב זמן של שלוש שעות לאדם. אנשי המלך העמידו דוכנים של מיני מתיקה וכדומה בדרך לאוצרות המלך, כדי שאנשים יתפתו ולא יספיקו לקחת כלום. החכם לא התעכב בדוכנים, כי ידע מה העיקר. לעומתו, הטיפש התפתה ובזבז את כל זמנו בשביל קצת ממתקים והנאות. כך הוא בעולם הזה. מרן ידע שבית יפה ורכב יפה הם הפיתויים בשביל שנפסיד את העיקר בפרוזדור, שהוא רק מעבר לטרקלין.

לאחר התפילה ניגשתי למרן וביקשתי ברכה לרגל קבלת עול תורה ומצוות. מרן ראש הישיבה הרים את העיניים והביט בי, ולאחר רעד שעבר בגופי, ביקשתי ברכה לכל העניינים. ראש הישיבה בירך אותי שאזכה לגדול לתלמיד חכם עם מידות טובות ויראת שמים. התפלאתי, הרי ביקשתי ברכה לכל העניינים? ואז ראש הישיבה אמר לי בבירור: להיות בן תורה זה הצלחה להכול. לפני שיצאנו אמר לי הגבאי: "דע לך שהיית אצל אדם גדול מאוד".

עד יום שלישי המר והנמהר לא הבנתי מהו אדם גדול. אני יודע שיש צדיק, חכם ועניו, אבל אדם גדול – לא הצלחתי להבין מה פרושו. בעמדי בהלויה עם רבני הישיבה צפה לי השאלה הזו. שאלתי את הרב שעמד לצידי, והוא ענה לי כך: אדם גדול הוא איש שאפילו פרט קטן – אצלו זה גדול: נטילת ידיים לפני התפילה, לומר בוקר טוב בחיוך. כך קיבלתי תשובה לשאלתי, עם מסר ענק בתוכה. להיות גדול זה לראות את כל הדברים הקטים שמעצבים את התמונה והופכים אותה מרשימה וגדולה כמו שהיא.
ממש כמו מרן ראש הישיבה. תכונותיו והנהגותיו, בין גדולות ובין קטנות, יצרו תמונה של אדם גדול עד מאוד.

זכיתי ללמוד בישיבה של מרן (ישיבת גאון יעקב), שם ראינו מסירות נפש מהי: להגיע לישיבה בכל הזדמנות שקימת, חיזוק בחורי הישיבה יום ולילה היה חלק ממרן. זכינו, בני הישיבה, שפעמיים בשבוע התקיים שיעור בביתו על הסוגיות השונות בש"ס. על אף שהיה זה מאמץ גדול בשביל הרב, לא הופסקו השיעורים אלא אם הרב לא חש בטוב. אנחנו לא יכולים לתאר כמה מאמץ והקרבה יש בדבר, ולא שמענו ולו פעם אחת "קשה לי", "היום אני לא יכול". תמיד בסבר פנים יפות, כי זה היה מרן – כל כולו בשביל האחר.
"אני לא צריך כלום, מה עם השני?" זה היה משפט שגור על לשונו. אהבתו הגדולה והמסירות לאחר הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. כמו כן, בשמחת תורה מרן היה מגיע במשך שנים רבות לישיבה. במהלך השנים הדבר נעשה קשה מאוד עבורו, לכן הגיעו תלמידי הישיבה למרן בבקשה שהבחורים יקחו אותו בכיסא גלגלים, מרן חשב קצת, וענה: "אני לא רוצה". שאלו התלמידים על מה ולמה הם לא זוכים לקחת את מרן הלוך וחזור? ענה להם מרן: "היות שבשמחת תורה עייפים מהריקודים, חוששני שבחור יכול להפסיד זמן שינה".

בשביל איש מרומם שרק שלושה דברים ענינו אותו; תורה, יראת שמים ומידות טובות, יש צורך ומצווה לתת לו את הכבוד האחרון כראוי וכנכון.

אליהו צבי גולדשמיד הוא רב בישיבת "דרכי איש"