אחי, צר לי עליך. שהיית אחי, והלכת מאיתנו

צר לי עליך אחי, צר לי שהיית אחי, והלכת מאיתנו. צר לי שהיינו יחדיו, בני אב אחד מבית אחד ואינך איתי היום. גרנו ביחד, ועכשיו חללך מורגש.

ליד שולחן אחד ישבנו יחדיו. זמירות שבת שרנו. אני זוכר את הווארט של שבת שאמרת מידי שבת בשבתו, את העיניים הטהורות והחמימות שלך כשהבטת באבא בקידוש. את הברק בעיניים כשחידשת חידוש ואבא החמיא לך. את האמת והישרות שלך. איך היית קורא מהדף ב"חדר" את מה שלמדת במשך השבוע. אוי, אחי, אחי, מי יתן תמורתך. היינו יחד סביב שולחן שבת, את הקידוש שמענו יחד, את השקט המתוק שאחרי נטילת ידיים, את הדגים של אמא ואת הזמירות של שבת שנתערבו ונמהלו באדי המרק המהביל. אוי, איך שרנו יחדיו "כל מקדש שביעי כראוי לו", איך שרנו "ביום השבת שישו ושימחו"... איך רגשנו כשאמרנו "שבת קודש... שבת קודש נפשי חולת אהבתך".

והיום, אוי, היום נהיה לך יום שבת נבוב ושפוף ליד הריקניות. הסחי והמיאוס, הרדיפה אחרי ההבל, התסכול והמרירות, הכל נכלל במחיר.

אוי, אחי, אני יושב כאן ואתה שם. אני ליד שולחן שבת שמבטא מסורת של שנים, ואתה, אַי, ואתה סוגד להבל, מנסה להשבית את תוגתך בבקבוק בירה ולגימה חריפה. את החיוך המעושה שלך גם אתה לא אוהב, כי רע לך, אבל לי, אחי, רע יותר. איך עזבת עולם עומד והלכת לעולם חולף, ריקני ועצוב.

זכור, אחי, זכור איך אמא עמדה ליד נרות השבת. איזה זוך, איזה זוהר. אמא הוסיפה אחרי כל ילד שנולד נר נוסף לסימן ולברכה, שנרו יאיר ויזרח. לכל בן נר מיוחד, אישי. גם לך יש נר מיוחד, אישי. גם לך יש נר שאמא מדליקה כל שבת וחג. ליד הנרות אמא התפללה בדמעות, "וזכני לגדל בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, אוהבי ה', יראי אלוקים, בה' דבקים". היא באמת רצתה כך, לשם כך אף השקיעה את מירב חייה, שיהיה לה בנים צדיקים.

(צילום: פלאש 90)

ועכשיו, כשאמא מדליקה נרות לחיימק'ה, ליעקב-ישראל, לשרי, לאסתי ולכולנו, כשמגיעים לנר שלך, זה כואב, זה לא מאיר. הנר שלך הפך לנר נשמה, זכר לנשמה שהאירה, זכר לנר שכבה באפלולית החולין.

אחי היקר, בא וראה איזה עולם שחטת, כמה צאצאים כמעט שהיו לך, כמעט. כשאנו מביטים אל עתידנו ומייחלים לבית שכולו הוד והדר, ילדים וילדות משחקים בו ועקרת הבית שרה את שירת חייה אל מול פניהם הטהורות, בעיני רוחי אני רואה משפחה של בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות. אני מייחל ליום בו אשיא את אחד מאחרוני בני, בו נשב רעייתי ואני במרכז, לצידנו בנינו כשתילי זיתים, ובנותינו הנאצלות כשלצידם עשרות נכדים ואף נינים, שבט שלם יחדיו, אל מול המצלמה, ומאליה תפרוץ השירה "וראה בנים לבניך"... אני אביט בעיניה של רעייתי ואומר לה באושר: יש שכר לפעולתך, העמל היה כדאי. זה קורה בהמון משפחות, ובעז"ה גם אצלינו.

אני חושב בליבי כי כאשר אעמוד אל מול המצב הזה, מוקף בצאצאים אצילים ובני עליה, האושר הזה יהיה מהול בעצב. אני אחשוב באותו רגע עליך, ואחוש צביטה בלב, כי מה בצע בכל אשרי כשאתה עדיין מסתובב עם איזו אשה שטרם החלטת אם תינשא לה, או שמא די לך במערכת הנישואין הקודמת שכשלה, והותירה אחריה בן ובת שאפילו אתה לא יודע היכן הם.

אני אשב בין צאצאים מעריצים שמכבדים את אבא ואמא, שמהדרים פניהם של הסבא והסבתא. אבל עם כל האושר הזה, אחוש כאב. מבין כל דמעות האושר והשמחה, תזלוגנה גם כמה דמעות עליך אחי. אח אשר לא ידע ולא קיים את דרך אבותיו.

אח אשר במקום שיהיה ראש לייחוס – הפך לסוף הייחוס, תלוש, ערירי, בודד.

איכה יועם זהב.

אחי הנכבד, זהב טהור היית. הלכת לישיבה, אני זוכר.

ביד אחת מזוודה נגררת, מזוודה עם בגדים לחול ולשבת, גמרא ומשנה ברורה, וגם קופסא עם כמה עוגות שאמא הכינה לך, במיוחד בשבילך. כדי שיהיה לך חשק ללמוד. אני זוכר שצעדת במין אושר כזה. ביד השנייה היה לך כובע, ארוז בקופסא מהודרת. הכובע של שבת. סובבת את ראשך, הנפת את ידך ובחיוך אמרת לנו שלום, שלום אבא, שלום אמא, תודה על הכל. נעלמת בין מושבי האוטובוס, והותרת את כולם בתפילה ובאמונה, שאתה הולך לצלוח את מימי התורה, ולשתות בשקיקה את מי העדן של היהדות.

גם אתה – כך ראיתי – שקעת במקומך ופתחת ספר תהילים קטן. הספר שקבלת מסבא בסיום של סדר מועד. התפללת שתצליח בישיבה, כי באמת רצית.

ראיתי אותך לפני שבועיים באוטובוס, בדיוק באותה "פוזה". שקעת במקומך, לקחת בידך את האייפון וגלשת, וגלשת. לאן אתה עוד תגלוש, אחי? זה קורע את ליבי, עד אנה? הרי לא מגיעים לשום מקום!

(צילום: shutterstock)

עד 120!

כשזה יגיע, גם אני אהיה שם, כך נראה לי. כשנבוא ללוויה שלך נפגוש שם הרבה אנשים. חברים שלך מכל המקומות שבהן עברת. אולי נראה שם גם כמה חרדים שבמהלך החיים שלך עדיין שמרת איתם קשר. אבל אני – כך בעיני רוחי – אביט עליך. אני אראה אותך עטוף בטלית, כן, הטלית שכל ימיך לא לבשת, תהיה כרוכה סביבך בעל כרחך, אתה תשכב שם דומם, יספידו אותך. הרב המקומי יאמר שהיה לך לב טוב, ובאת ממשפחה טובה. יהיו גם כאלו שיספרו אחרי מיטתך בחיוך על השובבות שלך ועל חוש ההומור שלך. אבל כל הנוכחים ישימו לב שלא ישבחו אותך על הכסף שהרווחת. לא על ארוחות השחיתות שלך ולא על חיי ההוללות. כי ברגע האמת, כולם יודעים שאלו לא. הם לא באמת חיים.

אחרי הקבורה, כולם יתפזרו. אני אחזור לביתי, ויחד עם חיימק'ה, יעקב ישראל, שרה ואסתי, נשב עליך שבעה, כי רק אנחנו באמת נזכור אותך.

בימים הללו ידלק נר מרצד על שולחן הסלון, נתפלל שלש תפילות ביום לעילוי נשמתך, ואף נאמר קדיש עבורך שנה שלמה, כדי שאולי נוכל להציל אותך, ולו מעט, מדינה של גיהנום.

ואתה יודע מה נדבר כל ימי השבעה?

נספר עליך, על המעשים הטובים שלך, איזה ילד מתוק היית, כמה היית חמוד, איזה אושר ונחת גרמת לאבא ואמא, נספר את ההיסטוריה שלך עד גיל 16. אז נעצור. משם כבר לא נוכל לספר שום סיפור שיהיה לעילוי נשמתך, כי את המנורה הזו כיבית בעצמך, כשזרית עליה חול...

תנוח בשלום על משכבך, והחי יתן על ליבו.

אחי אהובי,

אני מאמין באמונה שלמה, שנשמתך תבוא לפני בית דין של מעלה, וידונו אותך על כל מעשה ומעשה שעשית. אין הנחות שם. גם לא לסטודנטים ולעובדי מדינה, על כל אלה הדברים שעשית, יביאך האלוקים למשפט.

מה תגיד שם? מה תסביר? האם שם נראה לך שתוכל לזרוק את הבוץ על אבא? האם שם אתה חושב שתוכל להאשים את המשגיח?

לא ולא! שם זה עולם האמת!

יעמדו לפניך כל המלאכים שבראת בחטאותיך, ובעיניהם היוקדות יביטו בך ויאמרו: אתה בחרת ברע! אתה הוא זה שלא רצית להתמודד, אתה רדפת אחרי התאוות, וכל השאר זה רק תירוץ.

ואם חשבת שהשאול מנוס לך, דע לך כי שם זו רק ההתחלה. שם תחיה באמת. שם החמצן הוא תורה ומצוות. שם זה עולם רוחני.

מי שאין בו תורה ומצוות, מסתובב שם כמו חולה אסטמה. לקשיי נשימה כאן יש פתרונות, ושם... זה גיהנום.

היה שלום, אחי, וזכור כי הספד אומרים לחברים.

היה שלום,

שלום חבר, שלום אח.

אך זכור כי אתה עדיין חי, וכל זמן שהנר דולק אפשר לתקן...

א. אברהם

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.