תספר ואל תספר: שיחה בין בני זוג

האדם הוא יצור חברותי. בהיותו נצרך ונזקק לבריות, יעשה כמעט כל שבידו כדי לזכות לכבוד והערכה.

בפירוש המשניות, כותב הרמב"ם: "רוב בני האדם, מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה ממנה, כדי שיגיעו למעלה וכבוד, וינשאום בני אדם." מדברי הרמב"ם אנו למדים, כי חלק משמעותי ממה שהאדם משקיע בעבודתו ובחייו הפרטיים, כמו העמל לפרנסתו, בניין ביתו ועוד, נובע מבלי שהוא מבחין בכך, מהרצון להיות מכובד ומקובל בחברה. הרמב"ם מדבר לא רק על הצורך בכבוד, הדוחף את האדם לעשייה חיובית, אלא גם על המעצורים החיוביים להימנע מהרע והשלילי. על כך הוא אומר, כי הרבה מבני האדם מונעים מעצמם את ביצוע רצונותיהם החזקים ביותר, מיראה שמא "ישיגו מזה חרפה ובושה מבני אדם, או שמבקשים שיהיה להם שם טוב".

לצורך הפנימי של האדםמירה והערה, ומשקיעים מחשבה ומאמץ, כדי לשוות למעשיהם ודבריהם אופי חיובי ובונה. החיסרון מתבטא, כאשר האדם מצוי בחברה שלילית. הלחץ החברתי המופעל עליו, עלול לגרום לו להיגרר אחרי החברה, ולהימנע מלהתנהג על פי ערכיו והשקפותיו. הוא חושש שאם יתעקש לקיים מעשה טוב, כמו למשל, לתת צדקה, החברה תלעג לו, ותכנהו פראייר וכו. על כך נכתב בשולחן ערוך בסעיף הראשון: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך", ואין כאן המקום לפרט את הנזק העצום בהימצאות האדם בחברה שלילית.

המעבר מתדמית לפתיחות

כאשר אדם רוצה לבסס את עצמו בחברה שמסביבו או במשפחתו, הוא משקיע מאמץ בליצור את תדמיתו, על מנת להיהפך למקובל ואהוב. כאשר הוא חש שמעמדו בחברה כבר מבוסס, מאמצו להשקיע בתדמית הולך ופוחת. בדומה לו, אדם שהתקבל לעבודה לתקופת ניסיון, מרבה להשקיע ביצירת רושם חיובי על פי ציפיות מעסיקו, כדי שיקבל אותו כעובד קבוע. ברגע שהגיע למעמד של קביעות והוא יודע שמעסיקו יחשוש לפטרו, כבר לא ישקיע מאמצים ביצירת רושם חיובי עליו.

כך גם במערכת המשפחתית. ברגע שבני-הזוג קשרו את עצמם זה לזה בברית הנישואין, ולא יוכלו להיפרד בקלות, ההשקעה בהתנהגות חיובית הולכת ופוחתת. בנוסף, במערכת הזוגית, לעומת מקום העבודה, ישנה סיבה נוספת המפחיתה את המגמה להשקיע ביצירת הדימוי החיובי. לבן-הזוג ישנה תחושת ביטחון טבעית במחויבות של בן-הזוג כלפיו, שהרי הם שותפים. הנחה זו מעניקה לו תחושה כי התמיכה בו ובכל מעשיו, מובנת מאליה, ואין צורך לעשות מאומה על מנת להשיגה.

יש לזכור ששנים רבות האדם מתנהג במודע ובתת מודע, שלא על פי רצונו האישי הרגעי, אלא על פי לחצים חברתיים. הם אלו שמכתיבים לו כיצד לנהוג. מצב זה יוצר אצל כל אדם לחץ, שבעקבותיו נוצרת ציפייה והמתנה למצב בו יוכל להשתחרר ולנהוג באופן ספונטני. מסתבר שהמערכת הזוגית, היא המסגרת הנוחה והאידיאלית ביותר בה ניתן להתנהג חופשי ולהסיר את המסכות. כמו כן, בן/ בת-הזוג משוכנעים שבהיותם קשורים מאד, מעשיהם ודבריהם, ישפיעו באופן משמעותי האחד על השני. ההנחה הטבעית היא שכבר מכירים אותי על מעלותיי וחולשותיי ואני "יכול להפסיק לעשות הצגות".

להתרופפות המאמץ להשקיע בתדמית עם בן-הזוג יש, כאמור, ביטויים מילוליים. הקרבה הגדולה בין בני הזוג מאפשרת להם להיות פחות מאופקים. כאשר הם רוצים דבר מה האחד מהשני, הם כבר לא משתמשים במילות הכבוד: "אודה לך מאוד…", "אשמח אם תוכל/י וכו'..."

ההתנהגות בשלבי הקשר המתהדק

בשלב שהקשר מתהדק, תופס הרצון להיות ספונטני, טבעי ופחות רשמי, את מקומה של השאיפה ליצירת תדמית חיובית. הגורם לכך איננו רק הסיבה ההגיונית, שהרי כבר מכירים אותי ומדוע להעמיד פנים, אלא גם התגברות של מידת העצלות הטבועה באדם. מידה זו מניעה את בן-הזוג להפחית את המאמץ, ולהימנע מלעשות את מה שלא מוכרחים. כאן אין חייבים, כביכול, להשקיע ולהיות במתח כדי ליצור תדמית חיובית. אפשר לזרום ויקבלו אותי כפי שאני.

הביקורת מתרבה

כאשר הקשר מתחזק, ובני-הזוג חשים כי התא המשפחתי, נבנה על קרקע יציבה, הם אינם שוקלים כראוי את דבריהם, וחשים שהפתיחות בקשר מתירה להם לומר כמעט הכל. ההערות מתרבות והביקורת הופכת לבת-בית. לכאורה, יש סתירה בהתנהגות זו, שהרי בין אנשים אוהבים הביקורת אמורה להיות מזערית, אך לאחר התבוננות מתגלה שאין כאן סתירה. להיפך. ככל שבני הזוג מתקרבים והופכים לתא אנושי אחד, אכפת להם יותר מהמעשים, או לחילופין, מהמחדלים אחד של השני. עובדה שאת השכן אין הם מבקרים, כיון שאינם מרגישים כל קשר אליו. מלבד זאת, כיון שהשכן איננו בן משפחה, פועל עליהם הממריץ הטבעי להיראות בתדמית חיובית.

כעת, המנגנון הטבעי שהזהיר אותם בעבר מלומר דברים שאינם מועילים לתדמית החיובית, מתרופף והולך. כתוצאה מכך, אין להם מסנן מילים ואינם ערניים די הצורך למעשיהם או מחדליהם. הם עלולים לומר דברים שמן הנכון היה שלא יישמעו בין כותלי הבית, וגם לא יעלו על דל השפתיים. את ההשלכות ניתן לראות, בין היתר, בהפחתת ההקפדה על ההופעה החיצונית בבית, שכן הופעה חיצונית תכליתה להרשים.

כך נוצר מצב שמחד, הקשר הזוגי מתהדק ובני הזוג מביעים את רחשי ליבם בחופשיות. מאידך, הם מזלזלים בכבודם. הדבר בא לידי ביטוי לא רק במתן ביקורת הרסנית ודיבור בוטה האחד לשני, אלא גם כלפי עצמם. אין הם חשים במעצור לספר על עצמם דברים המציגים אותם כפחות חיוביים ממה שהציגו בעבר. ייתכן מצב שמתוך תחושה של שותפות יציבה, יספר אחד מבני הזוג על התנהגות חריגה שהייתה לו בתקופת הילדות, על שאיפות מעוותות ומוזרות שהיו לו פעם או שיש לו היום, או על דברים ביקורתיים ומזלזלים שהוריו הטיחו בו בילדות הרחוקה והם שמורים איתו עד היום.

יש להבין שזוגיות היא מערכת אנושית שיש בה עליות ומורדות. בתקופת העליות הדברים הפחות חיוביים אינם בולטים, אך אחריהם יש גם מורדות ומתפתח מרחק רגשי. בני-זוג צריכים להיות מודעים לתהליך זה של עליות ומורדות במערכת היחסים ההדדית לפני שהם משמיעים דברים שאולי יזיקו להם בעתיד. כל זאת, גם אם במערכת היחסים הטובה הקיימת עתה, הגילוי אינו כה גרוע, ואולי אף מלמד על האמון ההדדי שרוכש המספר לבן-זוגו. ייתכן שבעתיד בתקופות וברגעים בהם מערכת היחסים תהיה אמנם טובה, אך לא מעולה, הדברים שנאמרו יקבלו עתה גוון פחות חיובי, ויתפרשו כשליליים.

יש להשקיע בתדמית גם לאחר הנישואין

כאשר בני-הזוג עוברים את השלבים הראשונים של נישואיהם, הם מצויים בתהליך של סתירת מגמות. מצד אחד, עומד הרצון החזק ביותר שיש לאדם להיות מקובל ומוערך, לשם כך הוא משקיע בתדמיתו החיובית, ומסתיר דברים שליליים שבאישיותו ובהתנהגותו. מן הצד השני, עומד ציווי הקב"ה על בני-הזוג לאהוב זה את זה, וכאמור, ההתנהגות המשוחררת והספונטנית עלולה להביא לפגיעות רבות בין בני הזוג, ולא להרבות אהבה. כיצד, אם כן, יש להתייחס לדברים?

אם היו מבקשים מאיתנו להסביר כיצד באה לידי ביטוי אהבה מוחלטת בין בני זוג, סביר להניח שהיינו עונים

יש להבין שלמרות שהשקעה בדימוי החיובי מתפרשת אצלנו כתהליך מוחצן, רשמי, מרוחק ולא אמיתי, יש לה היבט אחר לגמרי במערכת הנישואין. למעשה, דווקא השילוב בין ההשקעה בתדמית החיובית ויצירת קשר על בסיס של פתיחות, הם המתכון להצלחת הקשר. כאשר אנו משקיעים ביצירת רושם חיובי על בן-הזוג מתוך רצון לקבל כבוד והערכה, אין מטרתנו אלא לקחת. לעומת זאת, כאשר מטרתנו כבר הושגה ואנו ממשיכים להשקיע במתן כבוד והערכה לבן-הזוג רק בשביל לתת לו – זוהי בנייה נכונה של אהבה מוחלטת, אליה שואפת היהדות להביא כל בית בישראל. דווקא בהשקעה ובמאמץ ליצור את הקשר ולהדקו, אנו מראים שהאדם העומד מולנו חשוב לנו עד למאד. כעת מקבלת ההשקעה בתדמית החיובית בבית פן אחר לגמרי. אין מטרתה לקחת, אלא לתת. מכאן שהאדם צריך להיות זהיר בלשונו ובהתנהגותו לא רק בחוץ, אלא בעיקר בבית, עם בני משפחתו. יש להשקיע לאורך כל שנות הנישואין ולא רק בשלב הראשון. כמו כן, ראוי שבני-זוג ישקלו את דבריהם ומעשיהם לפני שיבטאו אותם, ולא אחרי. כל זאת גם כאשר חייהם נכנסו למסלול רגיל, לאחר שכבר נולדו ילדים, והכל עסוקים במרוץ החיים הבלתי פוסק. ואולי להיפך. דווקא בתוך הבית, הדימוי נחוץ ונדרש אף יותר מאשר מחוצה לו, משום שמה שקורה בבית חשוב יותר ממה שקורה בחוץ. יש לשים לב לדבר נוסף. אמנם העניין בלמעט סיפורים שליליים על עצמנו לפני בן-הזוג, הוא נכון לאורך כל חיי הנישואין, אך לאחר שנות נישואים רבות, הוא יותר נסלח. הסיפור השלילי אמנם גורע מהקשר, אך לא בצורה מוחלטת. לעומת זאת, כאשר הדברים נאמרים בתקופה הראשונה לנישואין, הם עלולים להשפיע לרעה על המערכת הרגשית וליצור תדמית שלילית שיהיה קשה לתקנה בהמשך.

שבירת הכלים    

כאשר בני-הזוג מצויים בריב קשה הם עשויים לומר זה לזה דברים קשים ביותר. דברים שאף אנשים זרים אינם מרשים לעצמם לומר. עוצמת הדברים נובעת דווקא מהקרבה לה ציפו והאכזבה שבאה בעקבות חוסר ההבנה. מה שהם אומרים אינו אומר בהכרח את מה שהם חושבים. לעיתים פשוט מתפרץ הכעס מן הלב והם אומרים את הדברים בצורה קשה, מבלי לחשוב על ההשלכות שיולידו המילים. בין הדברים הקשים, עשויים גם להיאמר משפטים שיסבו לא רק כאב רב, אלא דברים שיגרמו לאיבוד האמון מצד בן-הזוג הנפגע. ייתכן שגם כאשר יבואו ימים יפים, עדיין יהדהד המשפט הנאמר בלב הנפגע, והדבר יקשה על בניית הקשר כראוי. נניח, לדוגמא, שאשה שומעת מילים קשות ולא מחמיאות מצד בעלה. הדבר חורה לה מאד, אך מעבר לכך מתעצמת תמיהתה לאור התנהגותו אמש: "הרי אתמול אמרת את ההיפך הגמור... השמעת דברים הרבה יותר חיוביים, מה קרה היום?". הבעל משיב לה, כשכולו נתון בתוך רתיחת הכעס: "מה שאמרתי אתמול, היה בגלל שכך כתוב לנהוג במדריך הנישואין, אך מה שאני אומר עכשיו, זה מה שאני חושב באמת!". ייתכן שעוד בטרם סיים הבעל את דבריו התחרט שאמרם, אך כעת אשתו כבר לא תאמין במהרה לדברים החיוביים שיאמר לה. יש להניח שיידרש ממנו מאמץ של חודשים, ואף שנים, לשכנע אותה שהוא אכן מתכוון למילים החיוביות שהוא אומר לה, ולא מפני שכך הדריכו אותו לומר. מצבים מעין אלו היו יכולים להימנע, אם בני הזוג היו מבינים שאינם יכולים לומר ולהתנהג ללא כל מחשבה, ושההשקעה בתדמית חיובית בקשר, היא הגשר לזוגיות תקינה.