מסיפורי המרצה: מאומץ – חלק א’

הורים יקרים - אם אחד מילדכם נתן לכם לקרוא את הסיפור הזה, כנראה שיש לו מה לומר לכם רק שהוא... קצת... איך אומרים... נו... בסוף תבינו...

זה התחיל לפני יותר מחצי שנה, בהרצאה בשכונת הדר, חיפה... לפעמים כמרצה אתה מתחרט בהחלט שיצאת באותו היום מהבית והיית מוכן ללא ספק לוותר על ההרצאה הזו כגון באותה הרצאה חיפאית, העיקר שבסופו של דבר ההרצאה נגמרה ואיני יודע אם זה היה לשמחתם או לשמחתי כי היו שם חבורת נערים חסרי טאקט מוחלט שישבו בשורה הראשונה, הם כנראה חשבו שבאו להצגה וזה התבטא שהביאו עמם כחצי קילו גרענים שפוצחו בקול אדיר מול עיני ואוזני המוטרדות מהרעש ההרמוני של הפיצוח המחריד, כולל זריקת הקליפות על הרצפה מול עיני, ואם אני לא טועה, חלק מהנשק הגרעני היה מכוון גם כלפי, נו... נערים בגיל ההתפגרות, ייקח כמה שנים עד שהם יתחילו להבין שלמעשים שלהם יש השפעה...

בסיום ההרצאה כשעמדתי לצאת מהדלת, הבחנתי בבחור גדול מימדים, יותר נכון אפשר להגדיר אותו כענק בכל קנה מידה שתרצו להסתכל עליו (והוא בלי ספק נראה היטב ובבירור מכל כיוון שתסתכלו), בקיצור, הוא עדיין ישב בכסאו כשקסדת אופנוע ירוקה בידו "אפשר לדבר איתך בארבע עיניים?" שאל, וכמובן שעניתי שאפשר כי גם זה חלק מהתפקיד, להקשיב לאנשים ששואלים שאלות ובטוחים שאני יכול לפתור להם כל בעיה עלי אדמות ובעיקר לאפשר להם אולי לראשונה בחייהם לדבר ושהעומד מולם באמת יקשיב להם מבלי אינטרס כלשהו (גיליתי שזה עושה טוב מאוד לאנשים, מומלץ לנסות...) וחוץ מזה מבחינת יחסי הכוחות, גם אם אני לא רוצה לדבר איתו כרגע, בהתייחס לגודלו ולכוחו, הרי שאין לי יותר מדי אפשרות לסרב ולהתנגד...

התיישבתי לידו ושאלתי במה אפשר לעזור, הוא הסתכל סביב, וביקש אם לא איכפת לי לצאת לבחוץ לדבר בארבע עיניים כי לא נעים לו כאן, שוב, לא היה איכפת לי וגם אם כן היה איכפת לי, לא הייתי מסתכן בנפשי לסרב לו.

יצאנו לבחוץ והוא הסתכל שוב סביב ושאל אם לא איכפת לי שנכנס לרכב שלי לדבר כי לא נעים לו כאן מול כולם, וכמו שאמרתי, אין מסרבים לגדול... נכנסנו לרכב, בדיוק הרבה אנשים שנכחו בהרצאה יצאו והתגודדו בחוץ והוא... הסתכל סביב ושאל אם אפשר לנסוע למקום חשוך ומבודד כדי לדבר, ושוב, כמובן שהסכמתי למרות שהעסק היה נראה לי חשוד... הוא כיוון אותי למעלה ההר, הגענו לאיזור מרכז חורב, נכנסנו לחניון תת קרקעי ואז הוא התחיל לדבר, יותר נכון לבכות...

הוא בכה ובכה במשך כמה דקות ולא הצליח לדבר, ניסיתי לדובב אותו, אבל ללא הועיל, ביקשתי שיחכה שתי דקות, הלכתי רגלית לקיוסק בפינת הרחוב, קניתי בקבוק ליטר וחצי קוקה קולה והגשתי לו, והוא... שיהיה בריא, שתה את זה כמו ששותים כוס ראשונה של פסח, בלגימה אחת ובהסיבה.

לאחר מכן, הוא הציג את עצמו, נאמר לצורך העניין שקראו לו דני למרות שזה שם בדוי אבל כמעט בכל סיפור משתמשים בשם דני אז למה שאחרוג מהמנהג המקובל, בכל מקרה..., דני מספר כך:

אני כיום בן עשרים ושש עובד בתחנת דלק, ומעולם לא פגשתי את משפחתי הורי ואחיותי, כשהייתי תינוק (היה קשה לי להאמין ששני המטרים גובה ורוחב שיושבים מולי היו פעם תינוק קטן בעריסה אבל כמובן שפחדתי לומר את זה בפרט שאנחנו בחניון חשוך ולך תדע.., בקיצור...) בגיל שנה וחצי הורי מסרו אותי לאימוץ, והמשפחה המאמצת שלא תדע התעללו בי קשות, הזנחה משוועת, הייתי בסך הכל משרת שלהם, כשהם היו אוכלים, לא היו מסכימים לי לשבת איתם, הייתי יושב במטבח וכשהיו צריכים משהו כמו סכין מזלג כוס או להגיש זה היה תפקידי, כשסיימו הפרזיטים לאכול, הייתי מפנה את השולחן ואם היה מתמזל מזלי ונשאר אוכל, היו מסכימים לי בטוב ליבם לאכול את השאריות... תסתכל על שיני..." אמר דני ומול עיני ראיתי שיניים מחרידות ביותר, כאלו שמעולם לא טופלו ולו פעם אחת... "הייתי בוכה ימים ולילות מכאבי שיניים, הם מעולם לא לקחו אותי לטיפול, לפני כמה חודשים הלכתי מעצמי לרופא שיניים ועל חשבוני כמובן, והרופא העריך את הטיפול בפה שלי בכשבעים אלף שקל.

לא היו מסכימים לי לצאת לשחק עם חברים, מעולם לא קנו לי משחקים..." המשיך ואני הבנתי כעת את הצורך שלו באופנוע המצועצע שלו, פשוט יש לבחור חסכים איומים במשחקים, והוא כעת משלים אותם במשחקים של גדולים שעולים הרבה כסף, בכל מקרה הוא המשיך לספר עוד דברים אך מפאת נפשם העדינה של הקוראים אני אחסוך כל הפרטים המזעזעים על ההידרדרות שלו, הפשיעה שלו הכליאה שלו, אבל כן אספר שדווקא בגלל זה בסופו של דבר הוא מצא את עצמו בישיבה לבעלי תשובה והפך להיות שומר תורה ומצוות (וגם שומר חוק...), בכל מקרה הוא המשיך לספר:

"בגלל שאני מאומץ, הורי הביולוגיים (האמיתיים) אינם יכולים למצוא אותי כעת, ברגע שחתמו על האימוץ, הם מנותקים ממני לחלוטין ורק אני יכול לפתוח את תיק האימוץ ולפנות להורי וכמובן דרך ביוקרטיות ואין ספור עובדות סוציאליות ועדיף שלא תדע כמה כאב ראש הם עושות...

כפי שאמרתי, כיום אני בן עשרים ושש ואני עומד לפני חתונה, רציתי להתייעץ איתך האם כדאי לי לפתוח את תיק האימוץ או שלא, האם כדאי לי לפגוש את ההורים האמיתיים שלי או שלא, ותדע לך, אני מאוד מאוד מאוד כועס עליהם על שמסרו אותי לאימוץ, כואב לי כל כך, הם הרסו את חיי, פצעו את ליבי..." אמר וסיים את דבריו תוך כדי שאני מושיט לו חבילת טישו לנקות את כל מערכת האינסטלציה הממוקמת בפנים שלו.

חשבתי כמה שניות, זה לא היה נראה לי מסובך, אותי לימדו שלא כדאי להשאיר תיקים פתוחים, קרה משהו, טפל בזה, תתמודד, גם אם יכאב אבל לפחות לא ישארו פצעים פתוחים ומשקעים כל החיים ובסוף זה עוד יעבור לילדים, לבן\בת הזוג בקיצור, תחייה טוב, תחייה שלם.

המלצתי לו לפתוח את תיק האימוץ, והסברתי שאני חושב שאם הוריו האמיתים יגיעו לחתונה שלו, זה יסגור לו מעגל ויאפשר לו להקים את ביתו שלו בצורה טובה יותר.

הוא הנהן בראשו – פעולה שגרמה לרכב להתנדנד לפי קצב הנהונו, "אני באמת אעשה את זה, אני אפגוש את הורי".

סיימנו את הפגישה המעניינת, העצובה והמלאה תקווה לעתיד, שלפתי כרטיס ביקור מהכיס הפנימי של החליפה והודעתי שבכל מקרה, אם יצטרך משהו, שיתקשר אלי..., לא חלמתי שהוא ישתמש בזה כל כך מהר...

החזרתי אותו לשכונת הדר למקום בו החנה את האופנוע, לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום (האמת שאחרי שיחה שכזו היה ראוי להפרד בחיבוק קל אבל בכל זאת אנחנו שני גברים ושנינו חתומים על הסכם כלל עולמי שנקרא "אמנת הגברים" שנחתם בעל פה כשהאדם נולד, ההסכם אומר שאסור לגברים להביע רגשות יתר על המידה, בטח שלא חיבוקים, בטח שלא לחייך, ובטח ובטח וכל שכן שלא לומר שלום בפנים מחייכות כשפוגשים מכרים, לכל היותר לחיצת יד וגם זה תלוי מאיזה עדה אתה...).

למחרת בבוקר, הייתי בבית המדרש, היה לי בוקר פנוי (תודה לה' יתברך שזיכה אותי עוד כמה שעות להיות במקום הטהור הזה שנקרא היכלה של תורה – רק מי שטעם יבין ומי שלא ימשיך לחפש אטרקציות בסגנונות שונים עד יומו האחרון... בקיצור...) בערך בשעה אחד עשרה יצאתי למטבח של בית המדרש במקום מגורי - רכסים, הכנתי קפה ותוך כדי ראיתי שש שיחות שלא נענו, חזרתי למספר הזה ודני עונה בקו השני "חיפשתי אותך הבוקר" הודיע דני ולתומי עניתי שראיתי ולכן התקשרתי חזרה, הוא שאל אם אסכים ללוות אותו לפגישה במרכז אם וילד, שם מתנהל התהליך של יצירת הקשר עם ההורים.

חשבתי, שאלתי מתי, הסכמתי והוא הודיע ששבוע הבא ביום שני בבוקר, קבענו, ניתקנו, סיכמנו שנסע ברכב שלי כי הוא מתרגש מאוד והוא מפחד לנסוע באופנוע במצב של חוסר איזון שכזה.

הגיע היום המיוחל, הגענו לפגישה עם העובדת סוציאלית או איך שלא יהיה התפקיד שלה, בקיצור, האחראית על מאומצים שרוצים לפגוש את הוריהם, נקרא לה העובדת סוציאלית או כנהוג – "העוסי"ת".

אז מה שקרה זה שהעוסי"ת הסבירה לאכזבתו של דני שהיום הוא לא נפגש עם הוריו אלא זהו רק שלב מקדים לתהליך שלוקח כשלושה חודשים עד הפגישה, והעוסית תליט"א הסבירה לי בצד שזה בשביל להכין רגשית את ההורים ואת המאומץ\ מאומצת, הם צריכים הרבה זמן כדי לעכל את העוצמה של הפגישה המחודשת עם אדם כל כך קרוב – וכל כך רחוק, כל כך חלק מהם וכל כך זר להם.

בתור התחלה היא סיפרה לו כמה אחים ואחיות יש לו, והוא התרגש לשמוע את זה כמו אדם שמתרגש שההיא ממפעל הפיס מתקשרת אליו, איך קוראים לה... משהו עם "לה" בסוף.

היא סיפרה כמה פרטים יבשים מאוד על המשפחה כגון שאביו היה בגיל עשרים ושמונה כשמסרו אותו לאימוץ, ועוד כמה דברים שבטח לא מעניינים את הקוראים לכן אעשה עמכם חסד ואחסוך מכם את הפרטים לגבי מוצא משפחתו, שם משפחתו האמיתי והשם האמיתי שניתן לו בברית המילה.

נקבעה פגישה נוספת כחודש לאחר מכן, בפגישה הבאה העוסי"ת הראתה לדני תמונה של הוריו מחזיקים אותו לפני שנמסר לאימוץ, ומכתב שאמו כתבה לו (אביו לא כתב שום דבר... אתם יודעים, זה חלק מאמנת הגברים הבינלאומית שלגברים אסור להביע רגשות..., אולי כשיבוא משיח המצב ישתנה ועד שהוא יבוא, אבות ימשיכו שלא לכתוב מכתבים לילדיהם שנשלחים לאימוץ גם שזה המכתב היחיד והאחרון בחייהם).

בתמונה היו זוג הורים שיכולתי להבטיח שאני מכיר אותם, בלי ספק ראיתי את האנשים הללו פעם בחיי אבל לא ידעתי היכן.

לעניינו, דני התרגש מאוד כשראה את התמונה, הוא קרא את המכתב בקול, כאילו רוצה להשמיע לאוזניו מה שכתוב, להרגיש את אמו בכל חוש שרק היה יכול כעת, וקרא כך:

"יקירי, אני כותבת לך מן העבר אל העתיד, אתה כעת שוכב בפעם האחרונה בעריסה על ידי, ובעוד כמה שעות, אתה תישן בעריסה אחרת, אצל משפחה אחרת לנצח...

אם אתה קורא את המכתב הזה אתה בוודאי מעל גיל שמונה עשרה והמכתב הזה נכתב לפחות לפני שש עשרה וחצי שנים..., דע לך יקירי, לא רצינו למסור אותך לאימוץ, אנחנו עושים את זה מאילוץ, הבריאות שלי לא מאפשרת לי לגדל אותך כמו שמגיע לנסיך כמוך, אני אוהבת אותך ואתה היקר לי מכל דבר שבעולם, אבל לטובתך האישית, אתה עובר לגדול היטב במשפחה אחרת, יהיו לך חיים טובים ומכובדים, דע לך, שאני מוסרת אותך היום ואני מרגישה כאילו אני חותכת את ידיי וליבי ומוסרת אותם למשפחה אחרת.

איני יודעת אם אהיה בחיים בזמן שתקרא את המכתב, אבל בכל זאת, בשבילי, עבורי, בני יקירי, חפש אותי, בכל מקום שתהיה, בוא אלי, אם רק אוכל, אשיב לך את האהבה שחסכתי ממך כל השנים.

אמא האוהבת".

זה היה מרגש, העיניים של כולנו זלגו דמעות, אפילו העוסי"ת בכתה ואני אומר אפילו כי היא משתייכת לעדה מסויימת שידועה בכך שלעולם אינם מראים רגשות והייתי בטוח עד היום שבכלל אין להם שום רגש מלבד רגשות חמים לאלכוהול ובעיקר וודקה - לאחר מכן סיפרה לי העוסי"ת שגם היא אומצה כתינוקת, אך הוריה לא איפשרו לה ליצור קשר מחודש... נו... ה' ירחם... מי יודע אם בגלל שהיו כל כך הרבה הורים כאלו בדור הקודם יש בדורינו כל כך הרבה עוסיו"ת.

הפגישה הסתיימה, העוסי"ת החליטה שבחודש הבא ביום רביעי תתקיים הפגישה הגורלית עם ההורים.

 חודש חלף בוקר יום רביעי הגיע, בשעה חמש לפנות בוקר בטלפון שלי צלצל, זה היה דני פחדתי שקרה לו משהו אז עניתי למרות השעה המוקדמת – הוא היה מרוגש עד מאוד, לא הצליח לעצום עין כל הלילה, "מה אני הולך לומר לו?" שאל ואני שאלתי "מה אתה הולך לומר למי בשעה חמש בבוקר – בעוד ארבע וחצי שעות אתה נפגש עם הוריך – מה אתה הולך לומר למי בשעה כזו?" שאלתי בכוונה להזכיר לו שהשעה מאוד מאוד מוקדמת ואפילו השומר הבניין של הרווחה עדיין ישן, והוא ענה "מה אני הולך לומר לאבא שלי?" שאל ועניתי שבשעה כזו המוח שלי עדיין לא עובד ובטח שלא לפני התפילה והקפה של הבוקר, הגלגלים במוח אינם זזים ואם הם בכל זאת נעים אז זה רק בכיוון ההפוך, אז לטובתו, כדי שתהיה לו עצה טובה, שיחכה שאתפלל, ואתפלל גם עליו שתהיה לו פגישה מוצלחת.

הוא אמר תודה והודיע רשמית שיגיע אלי עם האופנוע שלו בשעה שמונה בבוקר ומשם נצא ברכב שלי, רציתי לשאול אותו אם הרווחה גם מממנת את הדלק של הנסיעות הללו אבל פחדתי לשאול במצב רגיש שכזה, אמר להתראות וניתק, "דני" קראתי... אבל הוא כבר ניתק, רציתי לומר שאמנם עצה אני לא יכול לתת בשעה כזו אבל לדבר איתו בוודאי שכן, הרי אם הוא מתקשר בשעה כזו, זה בגלל שהוא עבר כבר מזמן את סף ההתרגשות ורק מחפש מישהו לדבר איתו, אבל הוא כבר ניתק, חשבתי לעצמי, כמה חבל שהוא גם כן חתום על אמנת הגברים הבינלאומית שאסור לגברים לעולם לומר התקשרתי סתם, הרגשתי אני צריך פשוט לדבר עם מישהו... חשבתי לעצמי שאם הוא היה אשה הוא לא היה צריך אפילו להקדים, הוא היה רק מתחיל לדבר ומסיים בחצות היום, ואני... מצידי... כל שהייתי צריך לעשות זה "הממ... הממ..." מדי פעם, "הא... הא..." או "פששש... מה אתה אומר" אבל כאמור, הוא מברך בכל בוקר ברוך שלא עשני אשה, ולעומתו כלתו לעתיד מברכת "ברוך שעשני כרצונו" ובטח היא מוסיפה לעצמה "וטוב שכך".

בקיצור בשעה שמונה נפגשנו, נסענו מיד כדי להתגבר על הפקקים הבלתי נסבלים של חיפה בשעות הבוקר, בערך בעשרה לתשע הגענו, הוא נעמד מחוץ לבניין הרווחה – אם וילד, נשען על הגדר שכמעט קרסה תחת המשקל החורג, הסתכל עלי ושאל, "מה אני הולך לומר לו? איך אני פותח איתו בשיחה?" ואני עניתי, "תן ללב שלך לדבר - תהיה אנושי, נכון שאתה חתום על אמנת הגברים הבינלאומית שנאמר בה שאסור למפגשים מכל סוג שהוא להתקיים באופן רגשי ספונטני לרבות לוויות הספדים וכדומה, אבל מותר ללכת עם הרגש לפעמים, נכון שזה לא תמיד טוב, אבל במקרה שכזה, פשוט תן ללב לדבר".

נכנסו והפעם העוסי"ת הודיע לי שאיני יכול להכנס, שאלתי מדוע, הרי סבלתי איתו את כל הפעמים האחרונות, את כל תהליך האפייה אז לפחות שיורשה לי לטעום גם מהעוגה, והעוסי"ת שהיתה מעדה שלא בדיוק משתכנעת משום דבר בעולם, הודיעה לי רשמית שאם דני ירצה הוא ישמור לך חתיכה מהעוגה, נו טוב יצאתי... בפרט שכל הדיבורים על האוכל גרמו לי להצפת רגשות לכל מה שקשור למזון מפני שהייתי עוד לפני ארוחת בוקר... דרך אגב, באמנת הגברים הבינלאומית נאמר שמותר ואפילו מומלץ להביע רגשות הקשורים למזון אכילה שינה ועייפות ומומלץ לעשות זאת בצורה שתיידע את כל הסובבים במצב הרגשי העדין שמתחולל מתחת לפני השטח, כולל על ידי השמעת קולות נהמה המזכירות נהמת דוב תוך כדי התמתחות ופיהוק עז שיכול להעיר את מי שכבר נרדם, כמו כן בעניין האוכל אפשר להשתמש באלמנטים חזותיים כגון פתיחת הדלת בפתאומיות תוך כדי אמירת "שלום, מה יש לאכול", וכמובן שעל ברכת השלום לא הייתי מהמר...

יצאתי לבחוץ ופגשתי שוב את השומר שכבר הפכנו לידידים "ראית...", אמרתי לו, "נתנו לי לאפות עוגה כמה חודשים ובסוף אומרים לי שאולי ישמרו לי חתיכה מהעוגה, לא נותנים לי להכנס..." המשכתי והשומר הסביר שאלו נהלי בטיחות וכל מיני דברים שהאנשים עם החליפות בחלונות הגבוהים החליטו – ואמר שחוץ מזה היום בעידן הטכנולוגי, אתה לא צריך להיות בחדר כדי לראות ולשמוע מה קורה שם אמר והצביע לעבר מסך המעקב של מצלמות האבטחה, קיבלתי רשות לשבת, הוא לחץ על כפתור ושמענו כל מה שהתרחש בחדר, העוסי"ת הסבירה לדני שבעוד כמה דקות הוריו יכנסו, הוא יעמוד עם הגב אליהם כשיכנסו, יאמר שלום ויסתובב, ישבו יחד כמה דקות ישתו משהו ירגעו, ויצאו לחייהם המשותפים.

 לפתע חשכה נפלה בחדר, מול דלפק השומר הופיע גבר אדיר מימדים שכיסה את עין השמש, הוא היה בסביבות גיל החמישים, זה היה מוזר, מול עיני ראיתי את דני בעוד עשרים שנה, אותו מבנה גוף ענקי, אותה עמידה, הוא פנה אלי מכיוון שישבתי בכסא השומר וחשב שאני השומר, והודיע שזומן לחדר מספר ארבע בשעה תשע וחצי, אמר והציג ת.ז. – זה היה ללא ספק אבא של דני, אבל איפה אמא שלו...?! אולי גרושים והיא תבוא לבד?! בכל מקרה, כעת ידעתי היטב מנין אני מכיר אותו, הוא הבעלים של חברת... הוא הופיע מספר פעמים בעיתון (החרדי כמובן – אם יש דבר כזה).

שיהיה בריא, עם כל הכסף שיש לו לא יכל לבוא עם איזו חפיסת שוקולד או לפחות מחזיק מפתחות, אבל אז נזכרתי שגם הוא חתום על אמנת הגברים הבינלאומית וכל עוד שגבר אינו נשוי ואשתו מלמדת\מאלצת להביא מתנות סמליות, אסור לו ליזום צעד חריג כזה שיכול להתפרש כהבעת רגשות, בפרט שבמידה והצד המקבל אף הוא חתום על אמנת הגברים, הרי שאסור לו ואף הוא לא ידע כיצד להגיב במקרה שמישהו העניק לו מתנה.

נעמדתי בכדי להוביל אותו לחדר והוא ביקש לפני כן לעשן סיגריה בחוץ, הוא נשען על הגדר ורוקן בערך חצי קופסה וכמעט שעישן את אצבעותיו מרוב לחץ, ואז הוא פנה אלי ושאל "מה אני הולך לומר לו? איך מתחילים שיחה עם בן אחרי עשרים ושש שנים של נתק?!" ואני כדרכי בקודש עניתי לו שיתן ללב שלו לדבר והפעם העדפתי שלא להסביר לו על האפשרות לחרוג מאמנת הגברים הבינלאומית, בכל מקרה, הוא נכנס לבניין בחזרה לא לפני שפיזר על עצמו חצי קילו בושם של אנשים שעברו את גיל החמישים וסירק את השיער האפרפר שבקושי נשאר על ראשו (אני באמת לא מבין את זה, אתה לא בגיל ההתבגרות, מתי אנשים יבינו שזה לא מעניין אף אחד בעולם אם הפוני שלהם מופנה לצד שמאל או ימין, ואם הוא מסתלסל כלפי מעלה או מטה... אבל נו... לא באתי לתקן את העולם וביננו, לפי המצב הנוכחי גם אי אפשר, בקיצור...), השומר נתן לו הוראה לחכות מחוץ לחדר של העוסי"ת וכשהדלת תפתח הוא יכנס להיפגש עם בנו.

ישבתי בכסא של השומר הנחמד, צפינו במסך המפוצל במתרחש בתוך החדר ובמקביל בחוץ, השומר הודיע לעוסי"ת בקשר שהאבא הגיע ומחכה להוראה, העוסי"ת אמרה לדני "אבא שלך בחוץ, בעוד רגע, הוא יכנס, כעת תעמוד, אתה מוכן?!" דני נעמד והנהן בלי מילים, הוא התרגש מאוד, העוסי"ת הודיע לשומר שהכל מוכן, והשומר פתח דרך הזמזם את הדלת ואמר לאב בבקשה היכנס.

האב נכנס, סגר הדלת אחריו, הוא עמד מול בנו במרחק כשני מטרים, הבן עם הגב לאב, העוסי"ת מסתכלת על שניהם תוך כדי שבודקת בטלפון שלה כל מיני דברים (היא רואה את זה כל יום... זה לא מעניין אותה ובטח שלא מרגש אותה, בפרט שהיא מעדה מסויימת שאומרים שאין להם רגשות מלבד למשקאות לא קלים).

העוסי"ת ראתה שהמצב תקין ואמרה לבן, אתה יכול לומר לאביך שלום...

ואז... בלי הודעה מוקדמת, הבן הסתובב בתנועה חדה, נעמד עם הפנים מול אביו, ורץ לזרועות אביו תוך כדי שצועק "אבא, אבא", האב רץ בחזרה לכיוונו, וצעק בן, בן... אני חושב שבאותם רגעים יכולתי להרגיש כיצד הבניין זז ממש, בכל זאת, היה שם משקל כולל שאיני יודע אם נחשב לחריגה רשמית מיכולת נשיאת הבניין, בקיצור, האב והבן נפלו אחד בזרועות השני, ורק אמרו אחד לשני, "אבא..., בן...., אבא..., בןןןןןןןןןןןן, אבאאאאאא" הרשיתי לעצמי להזיל דמעה, הרשיתי זאת לעצמי למרות שזו חריגה מאמנת הגברים הבינלאומית, אבל אמרתי לעצמי, במילא כל הפגישה הזו חורגת מהנהלים, אז תפסתי על זה טרמפ.

"איפה אמא?" שאל הבן, "האב הרכין את ראשו וענה... "היא איננה בן, היא לא שרדה, זמן קצר לאחר שאומצת, היא נפטרה מהמחלה שפקדה אותה ומשברון הלב על שמסרה אותך לאימוץ, היא לא סלחה לעצמה על כך עד יום מותה..."

אני חושב שאפילו העוסי"ת הרגישה מחנק מה בעקבות השמועה הזו, כנראה שהיא לא ידעה מזה שהאם איננה...

הפגישה נמשכה עוד כעשר דקות, הם דיברו ליד העוסי"ת בזמן שהיא התעסקה בפלאפון שלה, ואני בזמן הזה הרגשתי שזו חדירה לפרטיות אם אקשיב לשיחה בינהם, אז פשוט מאוד קמתי ויצאתי למסדרון.

לאחר מכן יצאו האב ובנו מאושרים, דני הציג אותי בפני אביו ואביו אמר שחשב שאני השומר של המקום... לחצנו ידיים, נתתי לאב כרטיס ביקור שלי ואמרתי שיצור קשר אם יצטרך משהו, אמרתי זאת בנימה שרק הורה יכול להבין מה זה אם תצטרך משהו והוא הבין היטב... ברוך ה', נפרדנו לא לפני שהוא שלף גם כרטיס ביקור ואמר "אם תצטרך משהו..." (הוא התכוון למרשרשים... אבל יש לי כלל, לא לקחת תרומות וצדקות, אני לא שנורר...), שוב לחצנו ידיים, הפעם דני חרג מאמנת הגברים הבינלאומים ונפרד בחיבוק חם, אביו שיחיה הרגיש לא נעים כנראה מזה שכאשר בנו חיבק אותי הוא הקיף את כל גופי פעמיים ואני מניח שהוא יכול היה לחבק חיבוק מקיף שני אנשים ביחד ועוד ישאר מקום...

הם הלכו לאן שהלכו, נשענתי על הגדר החיפאית שהתעקמה קצת בעקבות המפגע האחרון שפקד אותה לפני כמה דקות, הוצאתי את הפלאפון שלי (פלא' מאושר כמובן), התקשרתי לאימי מורתי שתחייה, והודיתי לה, על שלא שלחה אותי לאימוץ בגיל קטן מכל סיבה שלא תהיה ואני חושב שהיו לה הרבה סיבות לשלוח אותי לאימוץ ובכלל אני חושב שכל אמא שמגדלת את ילדיה היא גיבורת על כי זה פרוייקט חיים שאת הנחת ממנו, רואים בד"כ בסוף אם בכלל, בקיצור, אמי שתחייה התרגשה מאוד ולא הבינה מה קרה לי  שחרגתי כך מאמנת הגברים הבינלאומית ואני מדבר על נושאים רגשיים ועוד אומר תודה מקרב לב, לכן שאלה כמה כסף אני צריך ועניתי שאני לא צריך דבר והיא השיבה בשאלה מדוע אני פתאום מודה לה מקרב ליבי על כל הטיפול המסור במשך החיים אם אני לא צריך איזה משהו מיוחד או סכום גדול.

עניתי לה שהיא נתנה לי כבר די והותר כל החיים ומספיק שהקדישה ומסרה את חיי בשבילי, רק על זה אני חייב את כל חיי בשבילה, והיא בכל זאת אמרה "תגש ישר לעניין, כמה אתה צריך?" ועניתי לה שאיני צריך כלום אז היא שאלה מה קרה פתאום – וסיפרתי לה על המפגש המעניין, היא התרגשה ושמחה שאני מעריך את זה שלא מסרה אותי לאימוץ, אם אני לא טועה היא אולי הזילה דמעות התרגשות מאחרי הטלפון (היא לא חתומה על האמנה)...

כשסיימתי לדבר איתה, התקשרתי לאבי שיחיה ויאריך ימים עד מאה ועשרים וה' יתן לו נחת מכל יוצאי חלציו עד ביאת גואל צדק וגם אחרי זה, אמרתי לו שאני מודה לו מאוד על שלא מסר אותי לאימוץ, ואבי שיחיה יש לו חוש ריח טוב, לכן ישר הוא אמר "גש ישר לעניין, דבר ברור, כמה אתה צריך ומתי...?"

האמת, חשבתי לנצל את המצב כדי לסגור כמה חובות ולרכוש את הצעצוע שתמיד רציתי (לא משהו רציני, רק פריט קטן שמיוצר רק במפעל הרשמי של יגואר ומגיע עם רמת גימור הגבוהה בעולם), אבל שוב חזרתי ואמרתי "אני לא צריך שום דבר, כבר נתתם לי כל כך הרבה כל החיים, השקעתם את תמצית הדם שלכם, ימים ולילות, כמה דאגות, כמה מאמצים, כמה לב, כמה כסף... (עשיתי חשבון פעם במהלך שיעור בנושא כיבוד הורים ויצא שהורים מוציאים בממוצע על כל ילד עד גיל עשרים בין חמש לשבע מליון שקל ואני מדבר על הורים סטנדרטים שלא מפנקים יותר מדי...תבדקו את זה או שבפעם הבאה תבואו להרצאה על כיבוד הורים תראו את החשבון במצגת על המסך).

ואבי שיחיה כמו שאמרתי אדם חכם עם לב זהב וחוש ריח טוב שאל "בכל זאת, מה הבעיה בדיוק, על איזה סכום אתה מדבר?" ואני עניתי, "אני לא מבקש דבר, לא ראוי לבקש מכם דבר אחרי כל מה שנתתם לנו (בפועל אנחנו מבקשים בלי סוף והם שיחיו רק רוצים לתת), אבל בכל זאת דבר אחד אני כן רוצה לבקש!" אמרתי ואבי שיחיה אמר "נו... ידעתי, דבר, כמה אתה צריך?" ואני עניתי "אני רק מבקש שתשמור על הבריאות שלך ושל אמא, שתאריכו ימים ושנזכה לכבד אתכם ולגרום לכם רק לנחת עד ביאת גואל צדק...".

אבי שיחיה סיכם את השיחה ואמר "בסדר אני אשתדל, עכשיו לענייננו... כמה אתה צריך...?".

ואתם שם, אתם שקוראים, האם יצא לכם בחמישים שנה האחרונות להודות להוריכם על שעשו בשבילכם או שאתם מחכים לאחר שיגיע מאה ועשרים שלהם ואז תתחרטו שלא סיפרתם להם על ההערכה שלכם אליהם וכמה אתה חייבים להם את חייכם ועוד דברים שיש בלבכם, כמה אתה אוהבים אותם, כמה הם חשובים לכם, כמה הם הכל בשבילכם וכמה אתה רוצים שהם יחיו עד מאה ועשרים רק בטוב ובנעימים ושאתם מאחלים להם כל טוב?

תראו, אני לא תלוש מהמציאות, אני יודע שלרוב האנשים קשה לומר ולהיפתח רגשית ולספר להוריהם עד כמה הם הכל בשבילם, אז נעשה הסכם כזה, אם אתה מאלו שקשה להם לומר להוריהם במילים, אז פשוט כל שתעשו זה תתן להם לקרוא את הסיפור הזה...

ולך הורה יקר, אבא יקר אמא יקרה, אם ביום אחד הבן או הבת, הנכד או הנכדה שלך נתנו לך לקרוא את הסיפור או הספר הזה, שתדע, הם רצו לומר הרבה מעבר, פשוט... הם כנראה גם חתומים על אמנת הגברים הבינלאומית אשר בדורינו, ישנם גם נשים החתומות על אמנה זו... הם בסך הכל רצו לומר תודה, תודה רבה.