חוק ההמלצות אושר – רק חבל שאין לו שום משמעות אמיתית

מה לא עשו באופוזיציה כדי לעכב את העברת חוק ההמלצות בקריאה שניה ושלישית. איתן כבל קרא פרקים ממגילת איכה בטעמים תימניים. עופר שלח, להבדיל, הקריא חגיגית חלקים מ'ריצ'רד השלישי' של שייקספיר. מיכל בירן העבירה סקירה ארוכה על ההיסטוריה של המלפפונים החמוצים. כל זה, עם זאת, לא היה יותר ממיצג ראוותני שלא יותיר ספק בכך שאנשי האופוזיציה נלחמים בשחיתות בכל דרך. כלים אמיתיים לא היו בידם. וכך, אתמול בלילה, אישרה מליאת הכנסת את חוק ההמלצות ברוב של 59 תומכים מול 54 מתנגדים.

מהו, בעצם, חוק ההמלצות? החוק אולי נולד במוחם הקודח של נאמני נתניהו בעקבות התיקים הנפתחים נגדו בזה אחר זה, אבל דווקא נתניהו, לפחות בנוגע לחקירותיו הנוכחיות, לא ייהנה מהחוק. החוק קובע כי בעתיד ייאסר על המשטרה לפרסם את סיכומי החקירות שהיא מנהלת, סיכומים במסגרתם היא ממליצה האם להעמיד לדין או לא את הנחקר. עם זאת, היועץ המשפטי לממשלה כן יוכל לקבוע שבעלי תפקידים מסוימים במשטרה ובפרקליטות יוכלו לפרסם את ההמלצות. כמו כן נקבע שבחקירות פשוטות – חקירות שאינן של אנשי ציבור או ארגוני פשע – המשטרה כן תוכל לכלול בסיכום החקירה את המלצותיה.

המלצות המשטרה, יש לומר, אינן מהלומת מוות חד משמעית. לא מעט אישי ציבור זכו לשמוע את קריין החדשות מכריז לקונית על כך שהמשטרה ממליצה להעמיד אותם לדין – רק כדי לשמוע את היועץ המשפטי שבועות מספר לאחר מכן מכריז שאין בסיס ראיות מספק ומגלגל את תיק החקירה מכל המדרגות. בנימין נתניהו עבר בעצמו את החוויה הזו: ב-1997, בסיכומה של חקירת פרשת בראון-חברון, המליצה המשטרה להעמיד אותו לדין, כשעוד כיהן כראש ממשלה. היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, עם זאת, דחה את ההמלצות והציל את עורו של נתניהו. בשנת 2002 זה קרה שוב: המשטרה המליצה לעמיד לדין את בנימין נתניהו ורעייתו (שעזבו את בית ראש הממשלה בשנה לפני כן) בחשד לקבלת דבר במרמה והפרת אמונים במסגרת פרשת עמדי והמתנות. אליקים רובינשטיין, גם הפעם, דחה את ההמלצות.

גם המלצות שהיועץ המשפטי דוחה, עם זאת, הן עדיין פגיעה ציבורית קשה בשמו הטוב של איש ציבור. כדי להגן על נתניהו מהפגיעה הזו, החליט חבר הכנסת דודו אמסלם, כיום יו"ר הקואליציה, להגיש הצעת חוק שתאסור על המשטרה מכל וכל לפרסם המלצות.  אלא שהביקורת הציבורית וההתנגדות בתוך הקואליציה למהלך הזה היו כה עזות, שנתניהו נאלץ להורות לאמסלם להחריג את החקירות שלו עצמו מהחוק, החרגה שבסופו של דבר חלה על כל החקירות שמתנהלות כבר היום.

חבר הכנסת דודו אמסלם (צילום: פלאש 90)

למה בכלל, בעצם, צריכה המשטרה לכתוב המלצות לפרקליטות? למה אי אפשר להסתפק בהעברת סיכומי החקירה? התנגדותה החריפה של הפרקליטות לחוק ההמלצות מסגירה את הסיבה האמיתית. הפרקליטות סובלת ממחסור בכוח אדם ואינה מסוגלת להקצות פרקליט לכל תיק חקירה. לפיכך היא מסתמכת רבות על המלצות המשטרה בבואה להחליט האם להעמיד לדין או לאו. המצב הזה, בעצם, מרחיב את סמכויות המשטרה מעבר לאלה של רשות חוקרת בלבד.

מכיוון שבעיית כוח האדם של הפרקליטות היא בעיה אמיתית, החוק נאלץ מלכתחילה לכוון רק להמלצות בתיקים הזוכים לפרקליט מלווה ולפרקליטות יש מספיק מידע לגביהם – כאמור, חקירות של אנשי ציבור וארגוני פשע. אלא שאז התברר כי היועץ המשפטי לממשלה מתנגד גם הוא לחוק, וכך, כדי לאפשר את העברת החוק, לא נותרה ברירה אלא להוסיף סעיף המאפשר ליועץ המשפטי להכריז תוך שלושה חודשים האם הוא מעוניין להסמיך גורמים במשטרה להגיש המלצות העמדה לדין או סגירת תיק. תיאורטית יכול היועץ המשפטי לממשלה להכריז כי מה שהיה הוא שיהיה, והמשטרה תמשיך להגיש המלצות בכל תיק חקירה.

כל תצוגת המחאה של האופוזיציה, במילים אחרות, היתה מופרזת ומיותרת. החוק, בסופו של דבר, הינו חסר משמעות, ובוודאי שלא ישפיע בכלום על החקירות נגד נתניהו, מה שמעקר כל טענה על 'שחיתות שלטונית'. למה, אם כן, נזעקו הח"כים ליצור את הפיליבסטר הצבעוני ביותר של העשור האחרון? עניין של יחסי ציבור. כשהכיכרות מתמלאות כל מוצאי שבת במפגינים נגד שחיתות שלטונית, האופוזיציה לא יכולה לשקוט על השמרים. הח"כים שלה חייבים להוכיח שהם נלחמים עד טיפת דמם הפרלמנטרי האחרונה – גם כשהתבוסה שלהם מובטחת.

ואולי היא לא כל כך מובטחת. אתמול בערב הכריז יושב ראש יש עתיד, יאיר לפיד, כי אם החוק יעבור הוא מתכוון להגיד מיד בג"ץ נגדו. אילת שקד, שרת המשפטים, נזפה בו על זלזולו בכנסת, אבל זה כמובן לא ממש הרשים אותו. לפיד, כנראה, יגיש את העתירה כפי שאיים. ובג"ץ, כפי שאנחנו מכירים אותו, בהחלט עשוי להחליט לפסול את החוק נטול השיניים הזה - סתם כך כד להפגין שוב את הבוז שלו כלפי הרשות המחוקקת.

יאיר לפיד (צילום: פלאש 90)