נשמה שלי, סליחה על כל החושך שהורדתי אותך איתי אליו

לנשמה שלי,

אני חושבת שאחרי כל כך הרבה שנים יחד,

אחרי כל כך הרבה שנים של חיבור מתואם בין חומר לרוח,

נשמה וגוף –

אחד מושך למטה, אחד למעלה,

אל תודעה כזאת גבוהה, כזאת מתוקה,

מקום נכון יותר, אמיתי יותר, מספק יותר.

וכן, כן, זאת את,

אני מדברת אליך, נשמה שלי,

שבעצם, זו לא בעצם אני?

אבל איך אדע באמת? איך ארגיש, כשאני כל כך עמוק בחומר?

כשכל חיי עסקתי רק בחיצוניות, באיך לרצות את גוש הבשר הזה,

כשכל פעם שהייתה איזו התעוררות קטנה מצידך –

הוא שוב קם עם הרצונות שלו והפיל אותי נמוך.

אל המקום הריק והעצוב הזה, הריקנות הנוראה הזו שאין לה כל הסבר.

עד שהכרתי אותך, עד שהתחברתי אליך, נשמה שלי,

"חלק אלוק ממעל", החלק הקדוש, הטהור, והמחובר ביותר למלך מלכי המלכים, לאבא שלי.

עד שזכיתי סוף סוף להבין מה רצית ממני כל החיים. למדתי ללמוד את אותותיך.

את כל הפעמים שהרגשתי את הכאב הזה שלך, שבטח רק רצה לזעוק לי משם, ממעמקים,

"די, תעצרי – תפסיקי לפגוע בי, תפסיקי לפגום, ללכלך אותי... תעצרי! בבקשה ממך, רק תעצרי ותתבונני,

תחפשי משמעות, תחפשי תכלית.

אני צמאה לרוחניות, צמאה לאוכל הרוחני שלי.

תפסיקי להאכיל רק את הגוף,

גם אני צריכה דלק.

תפסיקי להתעלם ממני, תפסיקי לשכוח לשם מה נוצרת

תפסיקי לשכוח את ה ע י ק ר".

אבל שכחתי.

שכחתי אותך כל כך הרבה פעמים.

אני מצטערת על כל הסבל שהעברתי אותנו.

על כל הפעמים שגרמתי לך להתבייש בגוף שבו הולבשת.

על כל הפעמים שלא הקשבתי לך,

שפשוט שכחתי אותך.

שכחתי מה העיקר ומה התפל.

סליחה על כל הלילות הכואבים שעברנו יחד, על כל הלילות האלו שהגיעו אחרי אירועים ויציאות "מהנים" ביותר.

שלרגע אחד, אפילו הקטן ביותר, שבו היינו בשקט, רחוק מכל הבאלגן, קשובים קצת לעצמנו,

לאמת שבתוכנו,

והרגשנו את הכאב הזה,

הכאב בלתי מוסבר.

ומה זו בעצם התחושה הזאת שאני מרגישה, בבקשה שמישהו רק יסביר לי.

שמישהו יגיד לי למה אחרי שנהניתי כל כך, בכל זאת

בפנים רע... בפנים חסר?

איך קוראים לזה היום? מה המילה הזאת? "ריקנות"?.

אז כן, אולי זו המילה.

אבל גם היא, אני לא מרגישה שהיא מספיקה כדי לתאר את ההרגשה הנוראית הזאת,

את ההרגשה שכל כך כאבה, שלא נתנה לי מנוח.

את התחושה של ההחמצה. של משהו שרוצה לצאת החוצה, רוצה לחיות בצורה אחרת,

ממלאת יותר, מספקת יותר.

וכל כך הרבה זמן היא לא חיה.

אני מצטערת, נשמה שלי,

מצטערת על כל הפעמים שלכלכתי אותך כל כך, שלפעמים הורגש שאין דרך יציאה.

שחלילה אולי לעולם לא ארגיש שוב תחושת זכות, תחושה של טוהר,

של אושר אמיתי, כזה שחודר פנימה.

מצטערת על כל החושך שהורדתי אותך איתי אליו.

מצטערת שנתתי לטפל להתגבר על העיקר, רק בשביל איזו הנאה של רגע,

שגם ככה לא הייתה באמת הנאה.

אני כותבת את זה בדמעות,

כי לפעמים זה כואב, לפעמים היצר מחזיר אותי אחורה.

למה רציתי לחיות כך כל כך הרבה שנים?

למה נתתי לעצמי ליפול לשם?

ונכון שזו לא באמת אני, וכל ירידה היא תכלית העליה.

ונכון שבעולם הזה אי אפשר לחיות בלי נפילות, והחוכמה והגדולה האמיתית היא לדעת לקום מהם.

לדעת לסלוח לעצמנו, לדעת שכל החיים הם מלחמת היצר.

לדעת שזה עולם הניסיונות,

ובלעדיהם לעולם לא נזכה להתעלות.

ונכון שגם עכשיו אני עולה, מנסה לדבוק במקור הטוב ככל יכולתי.

אבל המלחמה? המלחמה לעולם לא נגמרת.

היצר, עם תחבולותיו הרבות, ממשיך לשקר אותי, לשכנע.

לעיתים גם להצליח.

אני מצטערת שגם אחרי שזכיתי לטעום מהטעם המתוק ביותר,

טעם התורה, טעם המצוות,

אני עדין לפעמים שוכחת אותך,

עדין נותנת ליצר להתגבר .

שאני מחזירה אותך לרגעים השחורים שלנו,

לרגעים שבעבור כל זהב שבעולם לא אחזור לשם.

אבל זאת אני.

החלשה והקטנה שנוצרה מטיפה סרוחה,

זאת שמעפר הגיעה ולעפר תשוב, זאת שעשויה רק מבשר ודם ,

זאת שעדין נופלת.

אז שוב,

אני מצטערת. מצטערת כל כך.

וכן, זה גם נכון שאת זאת אני, ואני זו את.

אז האם אני בעצם מבקשת סליחה...

מעצמי?!

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.