ברמת השרון, כמו בכל מדינת ישראל, הפלורליזם נגמר כשמגיעים לדתיים

לאחרונה עלתה לכותרות סאגת פינוי ישיבת רמת השרון. אני לא ניזונה מההתלהמות ברשתות החברתיות, ועדיין הסיפור קרוב לליבי.

למי שפחות מעורים בינינו, יש מאבק בין קיצונים חילונים לבין הישיבה. המאבק קשור לשימוש בבית כנסת אחד שהיה נטוש ומלא תרנגולות של השכן. ראש העיר פועל להעיף את הישיבה בטענות של שימוש חורג, למרות פסיקת בית משפט. מפה כדור השלג של המאבק בין חילונים לדתיים מתגלגל וגדל ברחובות עיר התותים.

גרתי ברמת השרון. עברנו לשם מתל אביב אחרי שהבנתי שצריך להעביר את הילד לגן שתואם את אורח חיינו המתהווה. זו הייתה תחילת התשובה. נכנסתי לגן חמושה בילד, ג'ינס, והכחשה של המקום שאליו הנשמה מובילה אותי. סיגל הגננת שתלה עם הבן ציפור גן עדן, וידעתי שמצאתי את מקומנו החדש.

בהתחלה היה לי קשה. האימהות נראו לי צדיקות כאלה. חצאית ארוכה, כיסוי ראש מלא, והכי גרוע - תמיד בשמחה. ממש לא באו לי טוב. אבל מה לעשות, הילד שלי התחבר עם בני הצדיקות. טוב, לב של ילדים פחות מורעל משל המבוגרים. שלוש פעמים בשבוע ישבתי בגינה מחוץ לאותו בית כנסת מדובר, וחיכינו שהילדים יסיימו את חוג תלמוד התורה. בהתחלה היינו ארבע אימהות, אחרי כמה שנים עשרות אימהות, תינוקות ועגלות פקדו את אותה רחבה. תמיד קיבלו אותי, בלי שאלות. גם כשבאתי עם חולצה קצרה וגם כשהופעתי יום בהיר אחד עם כיסוי ראש. מעולם איש לא ניסה לשכנע אותי, להטיף לי ולהפעיל עליי את מילת השנה "הדתה".

ככל שהקהילה גדלה כך גדלו הצרכים, ואיתם הבעיות. למרות שאנשי הקהילה היו בנתינה וחסד כלפי כלל התושבים, ברגע שקם צורך קהילתי, נתקלנו בקיר. אותי זה חרפן. אני נכדה של לוחם אצ"ל. לימדו אותי בבית להילחם על מה שאני מאמינה בו. אבל הבנתי שאני לא רואה עין בעין עם אנשי הקהילה. כי אם לומר את האמת, הם היו מתונים מדי לטעמי. ואסביר.

גדלתי בבית חילוני אשכנזי בתל אביב. לא מתוך גאווה אני כותבת, אלא כעובדה. וככזאת, מעולם לא נתקלתי באפליה נגדי. פתאום עברתי לצידו השני של המתרס. פתאום הסתכלו עליי אחרת כשאני הולכת ברחוב עם כיסוי ראש ומספר ילדים גדול מהממוצע. ברגע זה התחילה האפליה. גם מצד רשויות העיר וגם מבחינת חלק מהתושבים, שכנראה הפאות והציציות של הילדים שלי לא באו להם טוב בזווית של העין. בתמורה, זה ממש לא בא לי טוב.

רמת השרון (צילום ארכיון: פלאש 90)

כשרציתי להילחם הרגיעו אותי ראשי הקהילה. אין ספור פעמים אמרתי להם: "תפסיקו לברך משיב הרוח ומוריד הגשם כשיורקים עליכם". מבחינתי, זה הכי פשוט בעולם. הנחת היסוד הבסיסית שלי היא שהמדינה או הרשות המקומית אמורה לספק את צרכיי הקהילתיים, אפילו שהם שונים. במקרה שבו עסקינן - אני תושבת העיר, משלמת ארנונה כמו השכן, ומגיעים לי תנאים ושירותים שווים לשאר אוכלוסיות העיר, בבתי הספר, בחוגים, בפעילויות. לכל אוכלוסייה צרכים משלה והיא זקוקה למענה ייחודי. למה לילדים מחוננים קיימים חוגים ייעודיים, לקשישים, לפעוטות, לעולים חדשים פותחים מסגרות מתאימות, אבל לדתיים לא?! מה ההבדל? למה יש בחגיגות העצמאות במות של רקדניות חשופות או של נערים נגני ג'ז מהקונסרבטוריון העירוני, אבל רחמנא ליצלן אם תקום במה עם ריקודים מופרדים לדתיים? פייר, אני באמת לא מבינה מה ההבדל. למה כולם יכולים לחיות את החיים שלהם לפי אמונתם, חוץ מאלו שמאמינים שלהיות עם חופשי בארצנו כולל את חופש הדת?

במהלך השנים היו תקריות רבות שבגללן הבנתי שפחות נעים לי להיות הדתייה של העיר. לדוגמה, חברה ברסלבית הגיעה לביקור ולבדיקה אצל המיילדת הרמת-שרונית. פתאום דפקה בחוזקה מישהי על חלון הסוואנה והחלה לצעוק. "תסתלקו מכאן. תחזרו לחור שממנו באתם. אתם מחזירים את הילדים שלנו בתשובה". החברה כמעט חטפה צירים. מקרה אחר היה בחנוכה. ארגנו הדלקת נרות של כל השכנים בבניין שלנו. הילדים הגיעו עם החנוכיות מהגן, וכולנו הדלקנו נרות על השולחן בלובי. היה מקסים ושמח. פתאום יוצא מהמעלית שכן שראה את אור הנרות בירידה לחניון. הוא החל לשאוג עלינו. כשבעלי התקרב למעלית כדי להציג את עצמו, הייתי בטוחה שהשכן על סף שבץ מרוב צרחות. הילדים שלי נבהלו, ובמשך שבועות לא יצאו ללובי לבד.

הבלגנו, הכלנו, שפטנו לכף זכות. אבל אחרי שננעלתי מחוץ לבניין בשתים עשרה בלילה בערב ראש השנה, עם שני ילדים קטנים ותינוקת, נשברתי. אחד השכנים החליט לנעול את צ'ופצי'ק השבת הקטן, זה שמאפשר לדלת להיפתח בלי להקיש את קוד הכניסה החשמלי. היה לו חשוב להראות לי שגם אם אלחץ על כפתורים, ביום הדין, לא ייצא ברק מהשמיים לחסל אותי. מאוד פלורליסטי.

בעיניי הסיפור הוא לא הישיבה ברמת השרון אלא גדול בהרבה, הוא ראי של החברה הישראלית. חברה המורכבת מפרטים, מלאי שנאה בורות ודעות קדומות, שמקבלים לגיטימציה היישר מהקודקוד. זה שרוצה לגייס לצבא את מי שמקפידים על קלה כחמורה, אבל לא מאפשר להם לשמור על אורח חייהם ואמונתם. זה שמצקצק שחרדים לא יוצאים לעבוד, ובאותה נשימה מסרב לתת לימודים אקדמיים מופרדים או מותאמים לאוכלוסיות שונות. זה שמוכן לסגור שיעורי תורה ולחרחר מלחמה כדי להיבחר שוב לראשות עיר. זה שאומר בואו איתנו, תצטרף אלינו, יש אצלנו מקום, אבל שנייה רגע, תוריד את הכיפה, יש לי אחלה כובע טמבל בשבילך. טמבל.

לימון כבוש ביתי

מי שעוקב אחרי המתכונים, בוודאי שם לב לכך שבתקופה האחרונה אני משתמשת הרבה בלימון כבוש. קל מאוד להכין בבית לימון כבוש, וכדאי לנסות למצוא לימונים ביתיים או אורגניים. גם מבחינת כשרות הקליפה וגם מבחינת הריסוס.

חומרים:

5 לימונים גדולים שטופים היטב, עדיף עם קליפה עבה / רבע כוס מלח, עדיף אטלנטי / מיץ לימון / צנצנת מעוקרת שנסגרת הרמטית.

אופן ההכנה:

חותכים את הלימון לשמיניות לאורך / מניחים בקערה את הלימונים, מוסיפים את המלח ומערבבים עם הידיים היטב כך שהמלח ייגע בכל חלקי הלימון / דוחסים לצנצנת עד שהיא מלאה. במהלך הדחיסה חלק מהמיץ ייצא ויתחיל לכסות את הלימונים / מוסיפים מיץ לימון עד שהכול מכוסה היטב, סוגרים ומניחים על השיש, ומדי כמה ימים מנערים את הצנצנת / אחרי חודש, כשהקליפות רכות, מכניסים למקרר.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".