ואמרתם כה לחי: גדולתו וקדושתו של רשב"י

התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי, נולד כחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני. אביו, יוחאי, היה משבט יהודה, אחד מגדולי הדור, עשיר, נכבד וקרוב למלכות. אשתו של יוחאי, שרה, הייתה מזרע הנשיאים ומצאצאי הלל הזקן. במשך שנים רבות הייתה שרה עקרה ולא נפקדה בבנים. כשראה יוחאי שזמן רב עבר ושרה טרם נפקדה, החליט לגרשה. כאשר נודע לה הדבר, הרבתה לצום, לתת צדקה ולהתפלל בלב נשבר לפני ה´ שיצילה מגירושין, ואכן, שמע ה´ את קול תפילתה. היה זה בליל ראש השנה. יוחאי ראה בחלומו, והנה עומד הוא ביער גדול ובו רבבות אילנות, חלקם נושאי פירות וחלקם יבשים, והוא נשען על אחד העצים היבשים. לפתע, ראה איש בעל מראה נורא מאד ועל שכמו כד מלא מים. עבר האיש בכל היער והשקה חלק מהאילנות היבשים, ואת חלקם הותיר יבשים ולא השקה. כשהגיע לאילן עליו נשען יוחאי, הוציא מחיקו צלוחית קטנה מלאה מים והשקה בה את האילן. ראה יוחאי שהברכה שרתה באותם מים מועטים, הם גאו וכיסו את כל סביבות האילן ומיד הוציא האילן פרי וגדל מאד. יוחאי שמח מאד על החלום וסיפרו לאשתו: "חלום חלמתי, ופתרונו פשוט: היער הוא העולם, והאילנות הן הנשים. חלקן נותנות פירות, וחלקן עקרות. בראש השנה חלקן נפקדות, וחלקן נותרות עקרות. את הינך האילן עליו נשענתי, אותו השקו ממעיין הברכה להוליד בנים צדיקים וחכמים. דבר אחד נותר לי להבין: מדוע את כל האילנות השקה האיש מהכד, ואילו את האילן עליו נשענתי השקה מהצלוחית?".

אמרה לו שרה אשתו: "הרשני ללכת אל רבי עקיבא לספר לו את החלום, והוא יגיד לנו את פתרונו".

במוצאי ראש השנה הלכו שניהם אל התנא הקדוש רבי עקיבא, ויוחאי סיפר את חלומו. רבי עקיבא אכן פתר את החלום כפי שפתר יוחאי, ואף גילה לו את סיבת השקאת אותו אילן מהצלוחית: "חלומך הוא משל על הנשים היולדות והעקרות, ואשתך היא מהעקרות. בזכות תפילותיה ודמעותיה המרובות ששפכה לפני ה´, היא זכתה ונהפכה מעקרה ליולדת. הצלוחית שראית בחלום היא צלוחית דמעותיה שנאספו, ומהן השקוה להוליד לך בנים". פנה רבי עקיבא אל שרה ואמר לה: "עוד השנה את הרה ויולדת בן שיאיר לישראל בחכמתו ובמעשיו". שמחו יוחאי ושרה מאד בדברי רבי עקיבא והלכו לביתם. שרה אכן הרתה וילדה בן ביום חג השבועות – היום בו ניתנה תורה לישראל. הבית התמלא אורה מההוד וההדר שחפף עליו, וכל רואיו ידעו שסופו להאיר לעם ישראל באור גדול. הוריו שמחו בו מאד ועשו סעודה גדולה ביום מילתו. הם קראו את שמו שמעון, כי שמע ה´ לקול תפילת אמו ולקול בכיותיה. מאותו יום ואילך שמרו עליו הוריו מכל טומאה וגידלוהו בקדושה ובטהרה. כשהחל לדבר הרגילוהו לדבר אך ורק דברי קדושה. כשהיה בן חמש מסרוהו לבית מדרשו של רבן גמליאל בירושלים, עד שהפך למעיין המתגבר. כבר בהיותו ילד קטן שאל שאלות בדיני התורה את התנאים הקדושים, רבי יהושע בן חנניה ורבן גמליאל. את ראשית תורתו למד רשב"י מרבו – רבי עקיבא, במשך שלוש עשרה שנה. כאשר נתפס רבי עקיבא מלמד תורה ברבים, ונכלא על ידי הרומאים בבית האסורים, הלך אליו רבי שמעון לעודדו וללמוד ממנו תורה. גם רבו העריכו מאד ואמר לו: "דייך שאני ובוראך מכירים כוחך"´.

(צילום: פלאש 90)

את הרומאים שנא עד מאוד והודיע דעתו בין חבריו. כך מובא בגמרא: "ישבו רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, וגם יהודה בן גרים ישב עימהם. פתח רבי יהודה ואמר ´כמה נאים מעשיה של אומה זו´ (הרומאים): תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק, ורבי שמעון ואמר: ´כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם. תיקנו שווקים להנאתם, מרחצאות לעדן בהם עצמם, וגשרים ליטול מהם מכס. הלך יהודה בן גרים, סיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה (לתפקיד מכובד), יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון (בר יוחאי) שגינה – ייהרג". מחשש לחייו, הסתתר רשב"י עם בנו בבית המדרש. כאשר גברה הגזירה ברחו והסתתרו במערה והחיו את נפשם מעץ חרובים וממי המעיין, שהופיעו למענם בדרך נס, על יד המערה.

במשך שלוש עשרה שנים ישבו במערה ועסקו בתורה בדוחק רב. בזמן שהותם בה, פשטו רבי שמעון ובנו את בגדיהם כדי שלא יתבלו, וכשעסקו בתורה היו מכסים את עצמם עד צווארם בחול. רק בשעת התפילה לבשו את בגדיהם והתפללו בהם. שתים עשרה שנה ישבו במערה, כשאיש לא יודע את מקום מחבואם, מלבד אליהו הנביא, שהגיע אליהם פעמיים ביום ולמד עמם. באותו זמן הגיעו האב ובנו למדרגות נשגבות, ונתגלו להם סתרי תורה ורזין דרזין. ריחוקם מהעולם החומרי הצמיח בהם מציאות של קדושה, אשר רוממה אותם למדרגות עליונות ביותר. לאחר שנתבטלה הגזירה ומת הקיסר, בא אליהו הנביא לבשר להם את הבשורה. כאשר יצאו מהמערה ראו אנשים חורשים וזורעים. אמרו: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!", כל מקום שהיו נותנים בו עיניהם מיד היה נשרף... יצאה ´בת קול´ ואמרה: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". חזרו רבי שמעון ובנו למערה וישבו בה שנה נוספת. נענה רבי שמעון ואמר: "כבר נענשנו דיינו, כי גם משפט רשעים בגיהנום אינו מעבר לשנים עשר חודש". יצאה ´בת קול´ ואמרה: "צאו ממערתכם!". לאחר שיצאו מהמערה, כשראה רבי אלעזר אנשים שעסקו בהבלי העולם הזה ולא עסקו בתורה, היה מענישם, ורבי שמעון היה מרפאם. אמר רבי שמעון לבנו: "בני, די לעולם אני ואתה, שאנו עוסקים בתורה!". רבי שמעון ובנו היו תשושי כח וגופם העלה חבורות ופצעים בגלל שהותם במערה. כששמע רבי פנחס בן יאיר, חותנו של רבי שמעון, שהוא ובנו יצאו מהמערה, הלך לקבל את פניהם והביאם לטבריה כדי שירחצו בחמי טבריה. הכניסם לבית המרחץ, סך ורחץ את גופם במים ובשמן. כשהבחין רבי פנחס שכל גופם מלא בסדקים ובבקעים, החל לבכות מרוב צערו, ודמעותיו נשרו על פצעיו של רבי שמעון והכאיבו לו מאד. אמר רבי פנחס: "אוי לי שראיתי אותך פצוע ומוכה!". ענה לו רבי שמעון: "אשריך שראיתני בכך, שאלמלא ראית אותי כן, לא היית מוצא בי כל כך הרבה תורה!". אמנם גם לפני שהסתתר רבי שמעון במערה היה גדול מאד בתורה, אך לפני שהותו במערה, כאשר היה מקשה קושיה בלימודו, היה רבי פנחס מתרץ עליה שנים עשר תירוצים. עתה, לאחר שיצא מהמערה, כשהיה רבי פנחס מקשה קושיה, היה רבי שמעון מתרץ עשרים וארבעה תירוצים על קושייתו.

חיבוריו

בערך אלף ומאה שנה לאחר מות רשב"י, נתגלתה יצירתו המופלאה בתורת הקבלה. ספר "הזוהר" נמצא על ידי מלך גוי שחפר בפקיעין שבארץ ישראל לצורך מציאת אוצרות. זהב לא מצא, אך באחת המערות מצא תיבה ובה ספרי הזוהר. הוא שלח את הספרים ליהודי קטלוניה שבספרד, אשר שמחו מאד על המציאה, והשיבו לו כסף וזהב. גדולי המקובלים חקרו ומצאו למעלה מכל ספק שרשב"י הוא מחברו של הספר הקדוש – "הזוהר". בהתגלות הספר הגיעה עת חדשה לעולם. "הזוהר" נפוץ במהירות רבה בכל קהילות ישראל ונקרא בשם זה על פי הפסוק: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" (דניאל, י"ב, ג´). ספרים נוספים שחיברו רשב"י ותלמידיו הם: "האידרות", "זוהר חדש", "ספרא דצניעותא", "מאמר סבא", "מדרש הנעלם", "רעיא מהימנא", "תיקוני זוהר", "שבע היכלות" ועוד. למרות גדלותו של רשב"י וחבריו בתורת הקבלה, לא נזכר הדבר בתלמוד הבבלי, ורק בהתגלות ספר הזוהר ראו בכך אות משמים כי הגיע המועד ללימוד תורת הקבלה. בימינו ידועים שני ספרי פירושים על הזוהר. האחד פירוש "הסולם" לרב המקובל יהודה הלוי אשלג זצ"ל, ופירוש שני "מתוק מדבש" לרב המקובל דניאל פריש זצ"ל.

ל"ג בעומר

ל"ג בעומר הוא יום ההילולה של רשב"י, וביום הזה פסקה המגיפה שפגעה בעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. רבות נכתב על מעלת היום הקדוש הזה והשמחה וההתעלות שזוכים להשיג ביום זה. ביום ל"ג בעומר עולים רבים מהארץ ומהתפוצות לפקוד את קברו של רשב"י, מתפללים, מדליקים לכבודו מדורה, ושמחים שמחה גדולה "כי רצונו שישמחו ביום הזה" (החיד"א). כן כתב בספר "משנת חסידים": "מצווה לשמוח שמחת רשב"י". ביום זה נוהגים לעשות ליד ציון רשב"י "חלאק´ה" לתינוקות בני השלוש – לגזור את שיערם ולהשאיר להם פאות הראש. בשנים האחרונות נהגו לבוא לקבר רשב"י גם בערב ז´ באדר, יום פטירתו של משה רבינו, משום שמקובל שרשב"י הוא ניצוץ מנשמת משה רבינו ע"ה. יש לציין כי אמינותו של קבר רשב"י היא ודאית לכל הדעות, ולכן מגיעים רבים לתפילה במקום הקדוש הזה. הבניין הראשון מעל ציון רשב"י נבנה על ידי הרב גלאנטי, איש ירא שמים ועשיר, אשר תרם מכספו על פי המלצת האר"י הקדוש. מני אז עבר המקום שינויים רבים, במיוחד לפני כמאה וחמישים שנה, וצורתו נשתמרה עד היום. מסופר על רבי חיים בן עטר זצ"ל, שבא להשתטח על קבר הרשב"י במירון. כשהגיע לתחתית ההר ירד מעל החמור, עלה באימה, ביראה ובזחילה על ידיו ורגליו עד למערת הרשב"י, וכל הדרך היה צועק "היכן אני השפל נכנס למקום של אש ושלהבת קודש, וכל פמליה של מעלה ונשמות הצדיקים".

רבי שמעון בר יוחאי נחשב לאחד מגדולי התנאים שהיו לעם ישראל, היה מפורסם כאיש מופת מלומד בנסים, וזכותו הגנה על כל בני דורו, עד שבימיו לא נראתה הקשת בענן (לאחר שיצאו נח ובני ביתו מהתיבה, הבטיח הקב"ה שיותר לא יביא מבול שיחריב את כל העולם. יחד עם זאת, הורה שבמידה ומצד מעשי בני האדם יגיע להם להיענש, יראה את הקשת כאות לכך שהוא נאמן להבטחתו, ואינו מחריב את העולם בשל הבטחה זו. בימיו של רשב"י הקשת לא הופיעה משום שזכותו הגנה על כל הדור, ובשל כך לא היו ראויים להיענש).