מסיפורי המרצה: מאומץ – חלק ב’

השעה כעת שלוש בלילה, שבועיים לאחר הפגישה עם אבא של דני (המאומץ), חזרתי כרגע לביתי שבצפון הארץ מהכותל המערבי, ואם אתם שואלים מדוע אני לא ישן באופן קריטי בפרט לאחר נסיעה של ארבע מאות הקילומטרים של עצירה בנתניה, הרצליה, פלוס הרצאה ברמלה, כדאי שתשמעו את הסיפור הבא, ותגידו אתם, איך אפשר להרדם...

בדרכי מהרצליה להרצאה ברמלה הטלפון צלצל, זו היתה הודעה מוקלטת לחברי שיעור דף היומי בכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, בקו נשמע קולו של הצדיק הרב דוד זיכרמן שליט"א אשר הודיע שהערב יחגגו הלומדים את סיום מסכת וכל החברים מוזמנים, לאחר ההרצאה ברמלה, למרות שהייתי עייף מאוד מכל היום העמוס, החלטתי לנסוע לירושלים לכותל המערבי בפרט לאור העובדה שעדיין לא התפללתי ערבית ולא אספיק להגיע למניין האחרון בעיר מגורי – רכסים.

עליתי על כביש מספר אחת לכיוון ירושלים, ובאמצע שום מקום, ראיתי אותו ולא היה קשה לפספס אותו, בעיקר בגלל השיער שלו שהיה בגודל פי שלוש מהראש שלו, הוא עמד בצד הדרך ועצר טרמפים ומשום מה אף אחד לא עצר לו, את האמת שאני מבין את כל אלו שלא עצרו כי קצת מפחיד לעצור באמצע דרך מהירה למישהו עם רעמת שיער ענקית שכזו, הוא בהחלט היה מפחיד משהו..., בכל זאת, ריחמתי עליו, ריחמתי על זה שהוא מחכה כבר מי יודע כמה זמן ועוד יותר ריחמתי עליו שכנראה אין לו כסף להסתפר ואם להסתפר אין לו כסף, כל שכן שאין לו מספיק לנסיעה לירושלים...

החלטתי לעצור לו ולשיער שלו, הוא התכופף לכיוון החלון והשיער שלו כמעט פגע במצחי, שאל לאן, עניתי לירושלים, והוא קפץ לאוטו ואיתו השיער שלו, דווקא היה תועלתי, אני חושב שמעולם לא ניקו לי את שמשת הרכב מבפנים עם ליפה כזו מוצלחת, רק שביקשתי קצת שימקם את השיער שלו בחלק האחורי של הרכב כי הוא מסתיר לי את המראות ואת הצד הימני של השמשה הקידמית.

"לאן אתה מגיע בירושלים" שאל ועניתי "לכותל", הוא חייך ואמר "מצויין, אני צריך בדיוק לממילא" – שלכל מי שלא יודע מפני שלא גדל כמוני בירושלים... זה מרחק הליכה מהכותל – "אני ארד לפני הפניה שמאלה לכותל" שמחתי קודם כל שעדיין יש לבחור ראש על הכתפיים מלבד שיער כי למיטב ידיעתי ולמיטב ידיעת משטרת ישראל, הפניה שמאלה לכותל מהממילא (נו... ליד בריכת הסולטן...) אסורה לכלי רכב למעט רכבי תושבי הרובע היהודי אבל אף אחד לא מתייחס לכך ברצינות, גם בגלל שכל יהודי מרגיש איפשהו תושב הרובע היהודי ואפילו שהוא בעצמו לא גר שם, בטח סבא שלו או סבא של סבא של סבא שלו גר שם באלפיים שנה האחרונות, וחוץ מזה, המחסום הזה נפתח לכל מי שרק עומד מולו ומנסה להיכנס, אז בשביל מה עשו מחסום אם לא כדי לאפשר לכולם להיכנס, בקיצור, שמחתי שהוא לפחות מבין מה מותר ומה אסור ומה אפשר להחליק ולהידחף במחסום הפתוח לכולם...

אמרתי לו שאני הולך להתפלל ערבית בכותל והצעתי לו להצטרף, הוא ענה שתודה אבל הוא לא בקטע של להתפלל, הסברתי לו שזה לא עניין של קטע אלא דיבור עם הקב"ה והוא חזר ואמר "אני לא בקטע, ואלוקים בטח לא מעוניין לשמוע אותי, יש לו אנשים הרבה יותר מעניינים לשמוע"... וניסיתי להסביר לו שאנחנו בנים של אלוקים ואבא מעוניין תמיד לשמוע את ילדיו, ושאין דבר בעולם יותר חשוב לאבא מאשר לשמוע ולשוחח עם ילדיו, וכך גם אלוקים רוצה רק לדבר איתנו, שנדבר איתו, שנתבגר... שנתגבר... שנתחבר... אליו, ומגודל השיער ענה "עזוב, אבא או לא אבא, אותי הוא לא מעוניין לשמוע... אני בן אבוד...".

לא התווכחתי, גם כי לא האמנתי שזה יעזור וגם כי כל פעם שדיבר הוא הפנה את מבטו אלי והשיער שלו גירד לי את האוזן הימנית וזה כמעט גרם לתאונה, בכל מקרה, נסענו בכביש מספר אחת לירושלים, אני לכותל והוא לשכונת ממילא, השעה היתה מאוחרת, והטלפון שלי צלצל – מספר שאני לא מכיר – אופייני בשעה כזו, בטח מישהו שהיה באיזו הרצאה או קרא איזה ספר שלי או ראה איזה דיסק ורוצה לשאול שאלה או סתם מחפש מישהו שיקשיב לצרות שלו, עניתי לשיחה בדיבורית כמובן – אני אמנם נכנס במחסום שכתוב שאסור להיכנס מלבד תושבי הרובע אבל אני לעולם לא יעשה דברים מסוכנים כמו להחזיק פלאפון ביד תוך כדי הנסיעה.

זה היה אבא של דני – נו... זה המאומץ לשעבר מהסיפור הקודם, והוא מספר "תשמע, אני חייב שתעזור לי, אני כבר יוצא מדעתי, אני משתגע, כבר שבועיים שאני לא מתפקד..." שאלתי במה אני יכול לעזור והוא נידב את כל המידע בשמחה, נידב וסיפר.

"אתה בטח זוכר שלפני שבועיים פגשתי את בני לראשונה בחיי, זה היה הרגע המאושר בחיי ללא ספק, מדהים, עוצמתי, חווייה שאין דומה לה... לאחר שנפרדנו ממך ישבנו במסעדה יוקרתית לארוחת בוקר צהרים, לא היה לנו תאבון אבל זה לא הפריע לנו לאכול חצי מסעדה וכמעט גם את הכסאות, פשוט היה רגעי אושר מושלמים, וכל דבר שנכנס לפה ברגעים הללו, היה פשוט טעים.

ואז הוא התבדח על חשבונו וסיפר שפעם הרופא שאל אותו למה הוא אוכל כל כך הרבה והאבא ענה שיש לו בעיה עם התאים, והרופא שאל אם הוא עבר בדיקות דם ומאיפה הוא יודע שיש לו בעיה עם התאים, והוא ענה "יש לי בעיה עם הטעים! כל דבר טעים לי....".

הוא צחק ומגודל השיער שישב לימיני התגלגל מצחוק ויחד איתו השיער שלו התנדנד בכל האוטו והסתיר לי את השמשה הקדמית ובנס ניצלנו מהמשאית ששטעה במהירות עם שירים בערבים בווליום מחריד שכנראה נועדו למנוע מהנהג להרדם... ובלי ספק זה עזר כי שירים כאלו מחרידים, צרחות וקולולוש של אורגן ערבי... לא בדיוק מרדימים, בכל מקרה האב חזר לרצינות וסיפר, "בסיום הפגישה, נתתי כרטיס ביקור לבני וכך נפרדנו, ומאז חלפו שבועיים והבן לא התקשר אפילו פעם אחת..., תנסה לדבר איתו, אולי פגעתי בו במשהו שאמרתי, תברר בשבילי, אתה מוכן לעשות זאת בשבילי?!"

שאלתי את האב האם הוא אמר לבנו במילים ברורות מפורשות שלא משתמעות לשתי פנים שהוא מחכה שיתקשר  וסיפר על הרצון שלו לחדש איתו את הקשר או שרק זרק כרטיס ביקור, והאב התנצל ואמר שהוא רק נתן כרטיס ביקור בלי לומר מילה...

הבנתי את האב, הרי הוא חתום במודע ושלא במודע על אמנת הגברים הבינלאומית בכל הקשור להבעת רגשות וסיפור תהליכים רגשים שמתחוללים... אם כן, העובדה שהאב לא אמר מילה בנושא ציפייתו לטלפון של הבן, הינה מובנת לחלוטין, כי הרי חלק מהאמנה היא שגם במקרה של ניתוק קשרים והצלת נפשות, אסור בשום פנים ואופן ליזום באופן עצמאי קשר רגשי...

בכל מקרה, ראיתי שמגודל השיער הפנה את ראשו לכיווני ולא הוריד את עיניו ממני – פשוט הרגשתי כיצד השיער שלו מוסט לכיווני ונתקע בלחיי הימנית מדי פעם...

אמרתי לאב שכעת לא ידבר מילה, רק יקשיב ורק אם אני אפנה אליו, הוא ידבר, האב הסכים ואני צירפתי לקו בשיחת ועידה את בנו היקר – דני.

למרות שהשעה היתה מאוחרת, דני עבד כמתדלק בתחנת דלק, ותיארתי לעצמי שמן הסתם הוא במשמרת כעת, וצדקתי... דני ענה והצטרף לשיחת הוועידה מבלי שהוא יודע או חולם על כך שאביו שומע אותו כעת, דיברנו כמה רגעים על מה שלומו ואיך העבודה, "נוו.. איך היתה הפגישה עם אבא?" שאלתי והבן ענה מבלי שהוא יודע שאביו שומע.

"זה היה נהדר, בחיים לא הרגשתי כך, לא האמנתי כמה הרגשה טובה יכולה להיות לבן אדם אחד, היה מושלם..." אמר לתומו. אני חושב שיכולתי לשמוע את הנשימות של אביו מעבר לקו, היה נראה לי שהוא מתרגש מאוד, רק היה חסר לי שהבן יגלה שהוא בשיחת וועידה ואביו שומע אותו...

"נו... אז עכשיו אתם בטח בקשר יומיומי..., אתה בטח מתקשר אליו כל יום..." שאלתי בניסיון לגשת לעניין לברר מדוע הבן לא מתקשר, והבן, סיפר בצער "תראה, הכל היה בסדר אבל בסוף הפגישה, הוא הושיט לי כרטיס ביקור כאילו אני אחד מסוכני המכירות שלו ואמר לי להתראות בצורה יבשה כזה, כאילו לצאת ידי חובה, אני מאוד רוצה להתקשר אליו, התגעגעתי אליו מאוד, אבל אני לא רוצה להפריע לו, אני לא חושב שאני כל כך מעניין אותו, הוא איש עסקים עסוק מאוד, יש לו טירדות מעל הראש, כל כך הרבה סניפים בבעלותו, והמלון הזה שלוקח ממנו כל שניה פנויה (שאני מצנזר את שמו בכדי לשמור על פרטיות האב וכדי שלא לעורר את עורכי הדין שלו לתביעה על הוצאת דיבה או כל דבר שהם רק יוכלו למצוא כדי להוציא מבן אדם עוד שקל או מיליון ובפרט אם הוא חרדי... אז מצווה לקחת כפול..., בקיצור, את השם של המלון אני לא כותב), בקיצור לא נראה לי שחסר לו אותי על הראש..." עצרתי אותו, לא יכולתי לשמוע דברי טיפשות כאלו.

"תקשיב לי ותקשיב לי טוב!!!" אמרתי בנחרצות "גם אם אבא הוא נשיא ארצות הברית, הילדים שלו חשובים בעיניו יותר מכל הבית הלבן והפרלמנט... איזה שטויות אתה מדבר, אתה לא מפריע לו, הוא בטוח מחכה לך..., תתקשר אליו...!!! " סיימתי בתקווה שהוא ישתכנע אבל, הוא נשאר בשלו והמשיך לנמק "עזוב... ביננו, הוא בטח לא מעוניין לשמוע אותי, יש לו אנשים הרבה יותר מעניינים לשמוע..." ואז... האב אמר בלי הודעה מוקדמת "בן... בן שלי... איך אתה מדבר...?! מה פתאום, אין דבר שיותר מעניין אותי ממך... מלשמוע אותך...!!!"

זהו, הפר סופית את אמנת הגברים הבינלאומית ואת ההסכם הפרטי שסיכמנו רק לפני כמה דקות, דהיינו שהוא לא משמיע שום מילה, רק מקשיב אלא אם כן אני פונה אליו, התאכזבתי כי תכננתי שהעניינים יתנהלו אחרת אבל מה שה' עושה זה לטובה, בכל מקרה, מי שכן נהנה מהשיחה הזו היה מגודל השיער שישב לימיני, אני בטוח שמבעד לשערו האימתני, בין עיניו הקטנות (ביחס לרעמת השיער שלו), בצבצה דמעה של התרגשות.

הבן לתהמתו שאל "מי זה? אבא?" והאב ענה "כן בן זה אני, אני אוהב אותך, אני מחכה כבר שבועיים בלי נשימה שתתקשר, איך יכולת לחשוב שאתה לא מעניין אותי?!" האמת שרציתי להצטרף לדרמה ולהסביר לבן שפשוט האב חתום על אמנה סודית בין כלל הגברים בעולם ובהתאם לאמנה היה אסור לו להביע רגשות יותר מדי ולספר על כך שהוא מחכה שיתקשר ושהוא כבר מתגעגע, אבל הפעם אף אחד לא שאל אותי אז עשיתי את הדבר החכם ביותר שאפשר לעשות עלי אדמות... שתקתי.

השיחה היתה מעניינת מאוד בעיקר בגלל מגוון המילים הרב שהשתמשו בשיחה הזו, זה היה משהו כמו "אבא.... בן.... אבא... בן... אבא... בן...אאאאבבבבבאאאאאאאאא" חשבתי לעצמי כמה טוב שאני מרצה, אמנם אני סובל הרבה מזה שנגזר עלי לצאת מהיכל בית המדרש ולהסתובב ברחבי הכדור הקטן שעליו אנו חיים, אבל כמרצה אתה נחשף לסיפורים מעניינים שלא כל אחד זוכה לשמוע ממקור ראשון.

הרגשתי שזו כבר חדירה לפרטיות ושללא ספק אני מיותר בשיחה הזו, אז לקחתי את הטלפון ליד כדי להוריד את השיחה מהרמקול של האוטו הקרוי דיבורית בלעז, ואיך שאני לוקח את הטלפון ביד, סירנה של משטרת התנועה שנסעה מאחרי בהחבא החלה לצפור, ופקדה "עצור בצד...", נו... חשבתי לעצמי, כבר כמעט יומיים שלא פגשתי אותם... התגעגעו אלי.

עצרתי בצד ומגודל השיער הביט בי בעינים מבריקות, שאלתי אם הכל בסדר כי העיניים שלו מבריקות מדמעות והוא ענה שהכל בסדר פשוט נכנס לו משהו לעין, נו... אמנת הגברים הבינלאומית, כולנו מחוייבים לסעיף שאומר "גם במקרה קיצוני של התרגשות חריגה עד כדי הורדת דמעות ואפילו דמעה אחת חס ושלום, יש להסתיר זאת בכל אפשרות עלי אדמות, כולל פתיחה במלחמה כוללת על מנת להסתיר זאת".

הניידת עצרה, השוטר ניגש אלי וביקש רשיונות, ואני ביקשתי ממגודל השיער שיתפלל כי אני ומשטרת התנועה לא חברים כל כך, לא שאני עושה דברים אסורים, פשוט הם תמיד מתבלבלים ותופסים אותי במקום את מי שבאמת עשה את מה שאסור, נראה שהם עושים בכוונה טיולים בכל הארץ רק בכדי לא להימצא בפנייה שמאלה לרובע היהודי לכיוון הכותל שזו פנייה אסורה מלבד לתושבי הכותל ובכל רגע נתון נכנסים לשם לפחות חמשה רכבים... נו... מעודדים עליה לרגל, לחונן את שריד מקדשנו... באמת שמעתי שיש התעוררות גדולה לתשובה בקרב השוטרים...

בלי ספק ראיתי את שפתיו ממלמלות מילים, אני  בטוח שהוא דיבר עם הקב"ה וביקש שהעניין יסתדר על הצד הטוב ביותר.

השוטר חזר אלי וביקש לרשום לי דו"ח על שהחזקתי פלאפון ביד וסימסתי תוך כדי נהיגה. ואני לתומי הסברתי שזה פלאפון מאושר שאין בו בכלל הודעות, וואצאפ, פייסבוק, כנענבוק טפו-טיוב ושאר מחלות שגורמות לאנשים להתחבר לכל העולם חוץ מעצמם ומהיקרים להם, וחוץ מזה שכל מה שעשיתי זה להוריד את השיחת ועידה מהרמקול כדי שלא אחדור לפרטיות ואשמע את השיחה שלהם.

ניסיתי לספר לשוטר במה מדובר כדי לנסות לגעת לו בנקודה רגשית שתגרום לו לא לגעת לי בארנק ובתוקפו של הרשיון, ואפילו מגודל השיער ניסה לשכנע וסיפר איך האב בכה והבן התרגש אבל מה חשבנו לעצמנו, גם השוטר חתום על אמנת הגברים הבינלאומית, והוא סיכם את דברינו, תוכל לטעון מה שתרצה בבית המשפט, בינתיים אני רושם את זה בתחתית הדו"ח, לפתע יצא השוטר השני מהרכב, הסתכל עלי, ואמר "תגיד, אתה לא זה מהדיסקים..., נו.. שנולד לך בן בסוכות ומשהו עם אילן רמון ואוסמה בן לאדן...שמע זה לא נורמלי... תגיד מה עם הטייס בסוף?!" חייכתי אליו והודיתי בליבי לה' "ואמרתי לו כן זה אני, ואם כבר נפגשנו, יש לי עוד הרבה דיסקים אחרים בבגאז' וגם ספרים שכתבתי, אני אתן לך שיהיה לך מה לראות ולקרוא (לא ידעתי אם הוא יודע לקרוא אבל בכל זאת הצעתי...) תוכל לראות את זה בדיוידי שבניידת  (רציתי להוסיף שכך אולי יעזבו אותי קצת ויתנו לח להכנס במחסום של הכותל, אבל העדפתי לא להסגיר את עצמי...).

השוטר הנחמד אמר לשוטר הלא נחמד "עזוב אותו, בזכות הדיסק שלו, הבת שלי בריאה היום... כל המשפחה שלי מברכת אשר יצר מילה במילה".

בקיצור השוטרים לקחו את הדיסקים והספרים ושאלתי אותם אם זה נחשב לתת שוחד לשוטר כי אם כן אני לא אעשה את זה, והם ענו "נו... באמת, זה נקרא שוחד... שוחד זה לפחות שלוש אפסים ורצוי ספרה כמה שיותר גבוהה לפניה... ובמזומן...".

המשכנו לנסוע, מגודל השיער אמר בתדהמה "התפללתי, דיברתי עם אלוקים, התפללתי שלא תקבל דו"ח, אלוקים ענה לי... וביננו, נראה לי שאלוקים גם דיבר איתי... תגיד... אפשר להצטרף אליך לכותל, תוכל להראות לי איך מתפללים לאלוקים? אני מרגיש שהוא בהחלט מעוניין לשמוע אותי...".

נכנסנו לירושלים, עברנו את מרכז ממילא, רצינו לפנות שמאלה איפה שבריכת הסולטן, להיכנס למחסום שאסור להיכנס וכולם נכנסים, נעמדנו מול המחסום, והמחסום לא נפתח... דקה חלפה ועוד דקה, והפעם, משהו השתבש, המחסום לא נפתח, בשביל מה עושים מחסום אם לא בשביל לפתוח אותו לכל מי שמרגיש שהוא תושב הרובע היהודי לכל הפחות אחד מסבותיו באלפיים שנים האחרונות...

רציתי לעשות פרסה ולנסוע בדרכים חלופיות שרק ירושלמים לשעבר מכירים, אבל מגודל השיער סימן לי עם היד, עצור, חכה רגע.... ואז השער נפתח, הבטתי בו בתדהמה במבט השואל מה עשית ואיך? והוא רק הביט השמימה מאחרי הכוכבים, ואמר לי, "אבא תמיד מעוניין לשמוע את הילדים שלו, ואם המחסום נעול זה רק כדי לפתוח אותו, אבל צריך את המילים הנכונות שפותחות אותו..." באמת יכול להיות מרצה מעולה חשבתי לעצמי... רק שיגזור קודם את השיער...

טוב נו... לישון הלילה כבר לא אשן... עם כאלו תובנות והתעוררות הלב, נראה לי שאקרא מזמורים ותהילים לה' כבר מעכשיו עד התפילה, ביננו, אני מרגיש שהקב"ה מעוניין לשמוע אותי, מה יש לי לומר לו... וביננו, גם אותך הוא מאוד מעוניין לשמוע, ואם אתם לא מאמינים, תתקשרו אלי אני אעשה לכם שיחת ועידה...... נפגש בכותל...

נ.ב.  - אם אתם נקלעים לכותל בשעה אחד עשרה בלילה אז מתחיל שיעור דף היומי עם הרב דוד זיכרמן שליט"א, מי שלא טעם את היין הזה, לא יודע מה זה להיות שיכור מיינה של תורה בקיצור, כל לילה בשעה אחת עשרה - בקיץ זה ברחבה בתחילת הכניסה לעזרת גברים בצד ימין, ובחורף בתוך המערה הסמוכה לכותל בצד שמאל, לאחר מכן קוראים נשמת כל חי, ובכל פעם, השיעור הוא אש להבות, שיכרות ועוצמה של קדושה שרק השילוב של הכותל המערבי יחד עם לימוד התורה הקדושה יכול להפיק.

ואם תראו איזה מישהו עם רעמת שיער ענקית שמתגלגלת ומנקה את האבנים העליונות של הכותל שאיש מעולם לא הגיע אליהם, תמסרו לו דרישת שלום מהמרצה מכביש אחת ותמסרו לו שאשתו של השוטר התקשרה ושאלה אם יש עוד חומר כתוב או לצפייה שאני אשלח להם, תגידו לו שלא ידאג... לא שלחתי לה, אני שומר את זה לפעם הבאה שבעלה יפגוש אותי בכביש מספר אחת לירושלים... ואל חשש... פחות משלוש ספרות זה לא נקרא שוחד...

לחלק א', לחצו כאן.